למרות שם משפחתה, לא ניתן למצוא אזכור לקשר יהודי כלשהו באילן היוחסין של גרסיאלה לופז שפר, סגנית ראש משלחת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בישראל. היא גדלה במשפחה נוצרית לא דתית, בת לאב ספרדי ולאם שווייצרית ומתארת את ילדותה כתנועה בין התרבות החמה שספגה ברחובות מדריד, עיר הולדתה, לבין התרבות השווייצרית הקרה.
הסימן הראשון לקריירה העתידית של שפר הגיע כשהייתה בת 13, אז עברה עם אמה להתגורר בשווייץ. לדבריה, היא נחשפה שם לחשיבות הסיוע ההומניטרי ולקידום זכויות האדם. "אני רואה בזה מקצוע אצילי. להיות מסוגלת להגיע לאנשים שלכודים בסיטואציות קשות זו שליחות גדולה", היא אומרת. "בנוסף, אני אוהבת הרפתקאות, ואלו בהחלט חיים מלאי חוויות מרגשות ורגעים יוצאי דופן".
מה הכי מרגש אותך?
"החוויות המרגשות הן כשאנחנו מצליחים לחבר בין בני משפחה. כך היה ברואנדה, למשל. באמצעות עבודת מעקב של שנים הצלחנו לחבר בין ילדים לאמותיהם, שמהן הופרדו במהלך רצח העם שהתרחש שם".
ב־20 השנים האחרונות עובדת שפר בוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), הפועל ב־80 מדינות. זהו הארגון ההומניטרי הראשון בעולם, והוא ממומן, בין השאר על ידי 196 מדינות החתומות על אמנות ז'נווה, כולל ישראל. משימתו הבלעדית היא הגנה על חייהם וכבודם של קורבנות סכסוכים מזוינים והגשת סיוע.
לאחר מלחמת ששת הימים הגיע הצלב האדום לישראל. כיום יש לו 12 סניפים בארץ - המשרד הראשי ממוקם בתל אביב, ומשרדים נוספים נמצאים במזרח ירושלים, בעזה ובמקומות שונים בגדה. פעילותו המרכזית של הארגון בישראל הינה פיקוח ומעקב אחר מצבם של העצירים בשטחים. "עובדי הצלב האדום" שלנו מקיימות ביקורים בבתי הכלא הנמצאים בישראל, ברשות הפלסטינית ותחת אחריות חמאס בעזה", אומרת שפר. "אנו בודקים אם יש לעצירים תנאי מחיה ראויים, החל באספקת נייר טואלט וכלה בגישה לרופאים. ממצאי הבדיקה מתגבשים לדוח. הוא מועבר לרשויות ונותר חסוי לחלוטין".
מדוע הדוחות שלכם לא רואים אור?
"זה מה שמבדיל אותנו מארגונים כמו human rights watch. אם נפרסם את הממצאים, זה יפגע ביחסי האמון שיש בינינו לבין הרשויות ולא יאפשר לנו לחזור לבקר בבתי הכלא. חשוב לנו לפעול לאורך זמן ולהדגיש שאנחנו לא צד בסכסוך אלא גוף ניטרלי. אנחנו מבקשים לסייע לצדדים בסכסוך לנהוג בהתאם לחוקים הבינלאומיים, ולא להעניש אותם או לנזוף בהם".
הרשויות מאפשרות לכם גישה חופשית למתקני הכליאה?
"יש לנו יחסים טובים עם השב"ס והשב"כ. אנחנו למעשה היחידים שיכולים לבקר עצירים של השב"כ, ועושים זאת פעם בשבוע. בגדה ובעזה חלק מאנשי הרשויות מכירים אותנו מביקורים שעשינו בעבר בבתי הכלא הישראליים, ששם הם היו כלואים. ההיכרות המוקדמת מהעבר מאפשרת לנו שיתוף פעולה ויחסי אמון בהווה".
איך אתם מבטיחים שלא מסתירים מכם מידע?
"יש שלושה תנאים לפעילות שלנו: אנחנו מראיינים את העציר ביחידות וללא עדים; צריכה להיות לנו גישה לכל מקום בכלא, וכל הדלתות צריכות להיות פתוחות בפנינו; ואנחנו חייבים להיות מסוגלים לחזור לבקר בבתי הכלא".
את יכולה להעיד על מצב בתי הכלא בישראל ועל הקשר בין העצירים לבני משפחותיהם?
"במשך הזמן ראיתי שינוי לטובה, והמצב די טוב. אבל אף על פי שהחוק הבינלאומי אוסר על מעבר של עצירים מהשטחים הכבושים אל מדינת ישראל, רוב העצירים הביטחוניים יושבים בבתי כלא ישראליים ומשפחותיהם אינן יכולות לבקר אותם. זה דורש הסעות ואישורי כניסה לישראל. אמנת ז'נווה מחייבת מתן אפשרות לעצירים ליצור קשר עם משפחותיהם, אבל בפועל אם אנחנו לא ניקח אחריות זה לא יקרה. כבר 30 שנה אנחנו מארגנים ביקורים של משפחות פלסטיניות בבתי הכלא בישראל, וגם מאפשרים חלופת מכתבים. קשר טלפוני בין העצירים למשפחותיהם אינו אפשרי".
בין רכות לתקיפות
לשפר (47) תארים אוניברסיטאיים בלימודי המזרח התיכון ובמשפט בינלאומי, והיא דוברת שש שפות: ספרדית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, עברית וערבית. מחלון משרדה התל אביבי נשקף נוף מרגיע של ים, סירות מפרש וכמה רוחצים שבאו ליהנות מהשמש שלא מאכזבת גם בחורף. אולי זה נוף הכרחי לשמירת שפיותה של אישה שראתה מקרוב סכסוכים עקובים מדם בעיראק, בתוניסיה, באנגולה וברואנדה.
מדוע בחרת לעבוד דווקא במזרח התיכון?
"במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בלימודי רוח כלליים, השתתפתי בקורסים שונים על ההיסטוריה ותרבות מזרח התיכון, והנושא קסם לי. החלטתי ללמוד ערבית ועם סיום התואר נסעתי לשנה לסוריה להעמיק את לימודי הערבית ומיד אחר כך התחלתי לעבוד בצלב האדום".
באמצע שנות ה־90 הצטרפה שפר לראשונה למשלחת הומניטרית. היעד: העיר ארביל בכורדיסטן העיראקית. "הגענו להעניק סיוע הומניטרי לאסירים בבתי הכלא שהקימו הכוחות הכורדים שנלחמו במלחמת האזרחים הפנים־כורדית ובמהלכה נהרגו אלפי לוחמים ואזרחים. אני עסקתי בעיקר בביקור אסירים פוליטיים משני הצדדים ובמעקב אחר מצבם הפיזי והמנטלי".
איך זה היה עבורך כאישה צעירה להסתובב במדינות לא דמוקרטיות ובאזורי מלחמה?
"כשלמדתי ערבית בסוריה קיבלו אותי מאוד יפה, ומעולם לא הרגשתי מוגבלת או מופלית. כאישה שפטו אותי בסטנדרט של זרה. כלומר, לא החילו עלי את התפיסה המקומית שלהם ביחס לנשים, אלא קיבלו אותי כשוות ערך לגברים וכמי שבאה לבצע עבודה מקצועית. דווקא במדינות שנתפסות כמתונות הייתי חשופה יותר להטרדות ולא הרגשתי בטוחה להסתובב לבד בשעות החשיכה".
בראש הצלב האדום לאיראן ולסוריה עומדות נשים. מה מושך נשים לאזורי סכסוך?
"32% מכלל עובדי ICRC הן נשים, אחוז דומה של נשים פועל במזרח התיכון. אני חושבת שהסקטור ההומניטרי ביסודו מחייב מיומנויות וכישורים נשיים. היכולת להגיש סיוע, לתמוך, לגלות אמפתיה, לראות את האדם שמאחורי הקונפליקט. כל אלו הם בלב העשייה שלנו".
מצד שני, סביבת העבודה לא הומנית ומחייבת לתקשר עם גורמים קשוחים.
"נכון. אנחנו מנהלים דיונים לא פשוטים עם כל הצדדים המעורבים בסכסוכים השונים. זה דורש מאיתנו להיות מאוד אסרטיביים ולא לוותר על המשימות שלנו. האתגר בעבודה מבחינתי הוא למצוא את האיזון בין המיומנויות הרכות לבין היכולת להיות תקיפה".
שילמת מחיר כאישה על הקריירה שבה בחרת?
"בחרתי בעבודה שיש בה סיפוק עצום, אבל בטווח הארוך הפסדתי את חיי המשפחה. הייתי נשואה למישהו שהכרתי בארגון, אבל לא פשוט להחזיק קשרים אישיים ולהשקיע בהם כשעוברים ממדינה למדינה. גם המשפחה הגרעינית שלי מפוזרת. תחושת הניכור וחוסר היציבות לא פשוטה להתמודדות, כאשר קמים בכל בוקר במקום שהוא לא לגמרי שלך".
את רואה את עצמך ממשיכה לנדוד?
"הציעו לי לעמוד בראש המשלחת בקהיר, ואני מודה שזה מאוד מפתה, אבל החלטתי שלאחר 20 שנות מעברים אני נשארת בישראל. בשלב מסוים בחיים צריך למתוח קו וליצור עוגן. זו הפעם השלישית שלי בישראל, ואני מרגישה קשורה אליה. מדינה עם מסורת עשירה: גם יהודית וגם מוסלמית. וכמי שגדלה בספרד אני מרגישה מחוברת לשתי התרבויות. גם הגישה הספונטנית והחמה של האנשים מושכת אותי. אם אפנה לדבר עם מישהו ברחוב בשווייץ הוא ייבהל, כאן זה הכי טבעי בעולם. מעבר לכך תל אביב היא בינלאומית, והחיים בה נוחים".
הסכסוך אינו סימטרי
שפר מדריכה את עובדות הצלב האדום שמגיעות לשטחים ופועלות מול צה"ל. "לרוב אלו אנשים שזו הפעם הראשונה שלהם במזרח התיכון. המסר העיקרי שלי אליהם הוא שיהיו זהירים, כי הם מדברים עם מפקדים של צבא שעבר שבע מלחמות, חלקן קיומיות. המפקדים הישראלים הם רציניים ובעלי ניסיון, ואנחנו צריכים לנהוג בצניעות ולהימנע מלנקוט עמדה של הטפה. מסר נוסף שלי למי שמגיעות לפעול כאן הוא לגלות רגישות לפחדים של ישראל ולהתאים את גישתן לכך".
וזה עוזר?
"בדרך כלל גישה מכבדת מצדנו והבנת התרבות שבתוכה אנחנו פועלים, מביאות להערכה גם מצד הגורמים הקשוחים ביותר. אנחנו בדרך כלל עובדים מלמטה למעלה, לא עוקפים סמכויות. בתחילה פונים למנהל הכלא, ואם הוא לא משתף פעולה אנחנו פונים לראש שירות בתי הסוהר וממשיכים הלאה בהיררכיה, עד שמישהו פותח את הדלתות ומאפשר לנו להיכנס".
מה קורה בזמן מלחמה?
"אחד התפקידים המרכזיים שלנו הוא פיקוח על האופן שבו הצבא מפעיל כוח בזמן מבצעים צבאיים. אנחנו פועלים על פי עקרונות החוק הבינלאומי, שקובעים מספר סייגים לפעילות מלחמתית, בהם איסור על פגיעה באוכלוסייה אזרחית. במידה שיש בעיה ביטחונית בתוך שטח או מבנה מאוכלס, על הצבא להודיע לאוכלוסייה שהוא עומד לתקוף".
מה בדבר הטענה שלעתים פגיעה באזרחים היא בלתי נמנעת?
"אחד הסייגים שמחיל החוק הבינלאומי הוא שאם יש פגיעה באזרחים, היא צריכה להיות פרופורציונלית. כלומר, כדי לחסל מישהו אחד לא ניתן להרוג עשרה אזרחים".
שפר שהתה בישראל בזמן עופרת יצוקה וצוק איתן. "הדוחות שלנו עסקו באופן שבו צה"ל מכבד את האוכלוסייה האזרחית והאופן שבו הוא מבקש להשליט סדר", היא אומרת. "ניהלנו מעקב אחר מצב תשתיות המים והחשמל ואחר מצבם של בתי החולים בעזה, אולם אני מנועה מלפרט על אודות הממצאים שלנו".
הגשתם דוח מקביל לחמאס?
"בוודאי. משלחת מיוחדת מטעמנו נמצאת בשטח הלחימה במהלך המבצעים השונים ומכינה דיווח על ההשלכות של פעילות חמאס. בצוק איתן ביקרנו את משפחתו של הילד דניאל טרגרמן שנהרג מפגיעת פצמ"ר בביתו בנחל עוז. תיעדתי את המקרה והעברתי דוח לחמאס".
מה יוצא בסופו של דבר מהדוחות הללו?
"נלסון מנדלה אמר שהעובדה שאנחנו מצויים בשטח ומשמשים עין חיצונית, די בה כדי למנוע מהשלטונות לעשות את הרע ביותר. אני מאמינה שהנוכחות שלנו והפיקוח מפחיתים במידה מסוימת מזוועות המלחמות. אבל חשוב לזכור שלא תמיד השינויים ניכרים מיד, הם לאורך זמן והדרגתיים".
אז למעשה אתם לא פונים ישירות לאוכלוסייה המקומית?
"רק במקרים דחופים, כשיש סכנה ממשית שאזרחים עומדים להיפגע ואנחנו חייבים להציל חיים. בחלב, למשל, אנחנו יוצאים בקריאות להימנע מפגיעה באזרחים ומפרסמים היכן שרק ניתן את כללי המלחמה".
אתם מקיימים מעקב בנושא הנעדרים?
"אנחנו מוגבלים בעבודה על נעדרי צוק איתן, כי הנושא הפך פוליטי. הצדדים לא משחקים במגרש ההומניטרי אלא במגרש הפוליטי, וזה מחוץ לטווח הפעולה שלנו. אנחנו מקפידים להיפגש עם משפחת שאול וגם עם משפחת מנגיסטו, ולהבטיח להן שאנחנו לא שוכחים את הבנים שלהן. באופן טבעי, יש למשפחות כעס, הן סבורות שאנחנו יכולים לעשות יותר. אני מבינה את זה. כל מה שאני יכולה להבטיח להן הוא שאנחנו מלווים אותן עד הסוף. בסופו של דבר, המשפחות הבינו שאנחנו לא מוטים ושגם עבורנו זה מצב מתסכל".
אתם פועלים מול חמאס בעניין זה?
"המשרד שלנו בעזה פועל בנושא ונפגש עם מי שצריך. אני לא יכולה לפרט".
את מבינה את היחס החשדני של הציבור הישראלי כלפי ארגונים כמו הצלב האדום?
"אני מודעת לכך שהתדמית לא נוטה להיות חיובית. יש פער בין התדמית שלנו בעיני הרשויות הישראליות, שאיתן אנחנו עובדים בשוטף, לבין הציבור. הרשויות הבינו שאנחנו אמינים, ניטרליים ולא פוליטיים. מי שלא מכיר את העבודה שלנו מקרוב, אולי קשה לו לראות אותנו באור פחות חשדני. אבל צריך להבין שהסכסוך אינו סימטרי. ישראל היא מדינה חזקה עם מערכות ציבוריות מתפקדות ורפואה מתקדמת, ויש לכם גם 'כיפת ברזל'. זה לא המצב בעזה. שם הנוכחות שלנו יותר מורגשת, כי אנחנו צריכים לסייע לאוכלוסייה האזרחית להתקיים. מה שחשוב לנו להבהיר הוא שאנחנו בעד האזרחים וחשוב לנו לסייע לכל מי שמצוי במצוקה כתוצאה מסכסוך".
מה ההבדל בין הסכסוך המקומי לבין סכסוכים אחרים שהיית נוכחת בהם?
"הסכסוך בין ישראל לפלסטינים זוכה לסיקור נרחב בתקשורת העולמית. הוא מושך תשומת לב פוליטית, ואנחנו נשאלים לגביו יותר מכפי שאת יכולה לדמיין. בתדרוכים שאנחנו מקיימים לדיפלומטים, חשוב לנו לשים את הדברים בפרספקטיבה ולהציג את הסכסוך באופן מאוזן. איש לא ישמע מאיתנו שצה"ל מקיים מדיניות של ירי כדי להרוג, מעולם לא טענו ולא נטען כך. אנחנו נהנים מאמון רב כי אנחנו מביאים עובדות מהשטח ולא מושפעים מתעמולה כזו או אחרת".
מה לגבי סיוע ממשי?
"אנחנו עושים גם את זה, היכן שיש צורך. הגעתי לרואנדה עשר שנים לאחר רצח העם. בתי הכלא היו עמוסים, ונרתמנו לסייע למצב ההומניטרי שם. בעזה אנחנו דואגים לספק ציוד רפואי לבתי החולים".
מה קורה כאשר צד מסוים אינו מוכן לשתף פעולה?
"אנחנו משתדלים לא להגיע למצבים כאלה. הגישה שלנו מכבדת, והעובדה שאני דוברת ערבית ומכבדת את התרבות המקומית מועילה ליצירת יחסי אמון. אנחנו תמיד מדגישים שהעזרה שאנחנו מעניקים עולה בקנה אחד עם האינטרס של כל אחד מהצדדים".