בהתחלה היו גרפיטי שנכתב על קירות, קריאות שנזרקו פה ושם. אז הגיעו חילולי הקברים וניתוץ המצבות. בסנט לואיס זה לכאורה היה נסבל, אבל כשהמגפה התפשטה במהירות לניו ג’רזי וברוקלין, רעדו אמות הספים. ואז נזכרו האמריקאים להחזיר לאופנה את "החפץ החשוד" שכיכב בישראל בשנות ה־80. בחודשיים האחרונים התקבלו 122 התרעות על חפצים חשודים ב־Jewish Community Center, המתנ”ס המקומי (JCC) שאליו מביאים יהודים את ילדיהם לחוג ג’ודו או בלט. באוניברסיטאות הסטודנטים פוחדים, ואפילו אנדרו קואומו, מושל ניו יורק, שמבקר בימים אלה בארץ, נאלץ להתנצל ולהסביר ש”במדינתי ובארצות הברית יש עלייה חריפה באנטישמיות".
אני דור שמיני למשפחה ותיקה בארץ. גדלתי והתחנכתי כאן. מעולם לא חשתי אנטישמיות. אני יודע מה שרובכם חושבים בעת קריאתכם את השורות האלה: "יאללה, שיעלו לארץ" או "בשביל מה הקמנו כאן בית לאומי ליהודים?" גם אני חשבתי כמוכם. עד הגל האחרון. הסיפור שמתרחש לנגד עינינו בארצות הברית הוא לא אירוע חד־פעמי. הוא גדול יותר מדונלד טראמפ, ומסוכן לנסות ולארוז אותו כתופעת שוליים אקראית. יש כאן סיפור אחר לגמרי. הבשלה ארוכת שנים של זרמים תת־קרקעיים שמתפרצים בעוצמה, ואנחנו, הישראלים, לא יכולים להישאר אדישים ולחכות שהגל הזה יעבור לנו מעל הראש, כי הוא לא יעבור. ואם נמשיך לטמון את הראש בחול, הצונמי הזה עלול לשטוף גם אותנו, המתגוררים במדינת ישראל הבטוחה.
הסופר החשוב הלל צייטלין כתב פעם: "במעמקי נשמתה של האומה, אי שם במרחקים, קבור עמוק עמוק, מעבר לתודעה ומעבר לכל דמיון, כוח יצירה מסתורי, שאי פעם בעתיד יתגלה ויפרוץ החוצה בקול נורא, אדיר וחזק שיעורר התפעלותו של העולם כולו ואפילו של היהודים עצמם" ("אל"ף בי"ת של יהדות").
שנת 2017 שנפתחה בסערה עושה רושם כשנה שבה העולם יעסוק רבות בעם ישראל ובמדינת ישראל. נדמה כי האנושות דורשת מאיתנו להיות יותר מרק "סטארט־אפ ניישן" . בעבר כבר הבאנו לעולם את יסודות המשפט, את האתיקה ואת רוב מערכת המוסר. תרומתנו להתפתחות המדעית, התרבותית, החברתית והטכנולוגית של האנושות חסרת תקדים. כיום, בעולם נטול אידיאולוגיה או חזון, מצפים מאיתנו להציע מודל לחיים מאוזנים לאנושות, שנמצאת על סף טרלול.
ארצות הברית ואירופה סובלות מחברות מפולגות ומשוסעות בהיקפים שלא ראינו בעבר. מצד שני, האנושות מקושרת כפי שלא הייתה מעולם. נהרות של שנאה מתפרצים מדי יום, חלק מהציבור שוקע לו בדיכאון, וחלק נוסף מסמם את עצמו לדעת. דווקא הבוקה ומבולקה הכללית שאופפת את הספקטרום משוועת לדרך ולחזון, שיאפשרו לבנות מערכות קשר מאוזנות, נורמליות ומתחשבות בין בני אדם שונים.
אנו, אלה שהמציאו את הרעיון של "ואהבת לרעך כמוך", מחויבים לעשות לו התאמות לזמננו, לממש אותו קודם כל על עצמנו ואז לייצא אותו לעולם. יותר מכל דבר אחר, הנכס החשוב ביותר היום הוא שיטה לחבר בין אנשים. אם נעשה זאת, נצדיק את ייחודנו, את קיומנו ואפילו את הכינוי היומרני "אור לגויים".
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת