יום האישה מותיר לא מעט נשים עם תחושה חצויה. מצד אחד, התקשורת מוצפת באג'נדה נשית בועטת, באחוות אחיות מתפרצת, ונדמה ש"הכוח הנשי" נמצא בשיאו ושהשוויון כאן כדי להישאר. מצד שני, עצם קיומו של הפסטיבל הוא סמל לאי־שוויון, ואג'נדה של המוני נשים כועסות שיוצאות נגד האפליה עלולה לפספס את המטרה.
המספרים עדיין לא נראים מי יודע מה: ארבע שרות לעומת 19 שרים, שלוש מנכ"ליות של משרדי ממשלה לעומת 25 מנכ"לים, אישה אחת שעומדת בראש אוניברסיטה, ואת שמונה האוניברסיטאות האחרות מובילים גברים, ארבע שופטות עליון לעומת 11 שופטים, וזה עוד לפני שדיברנו על שכר ותנאים. עם הזמן זה אומנם הולך ומשתפר, אבל מה הסיבה שהאי־שוויון הזה עדיין קיים בכלל? אפשר לסכם את זה בשש מילים: נשים פשוט לא מספיק מאמינות בעצמן.
אבל גם האמירה הזאת היא כוללנית ולא משקפת את התמונה נאמנה. המאבק הנשי לשוויון הוא פאזל מורכב. באזורים ובשכבות מסוימות יש נשים שחיות בדיכוי ממשי וזקוקות לעזרה. בשכבות אחרות יש נשים שבוחרות להשקיע במשפחה ולהיות תלויות כלכלית בגבר שלהן, ויש כאלה שחיות בשוויון מלא עם בן/ בת זוג או מפרנסות את עצמן ואת ילדיהן. לצד כל אלה יש גם לא מעט נשים שמגיעות רחוק, ממצות את יכולותיהן עד הסוף ולא חשות לרגע שנשיותן מעכבת אותן.
את חמשת הבנקים הגדולים, למשל, מובילות שלוש מנכ"ליות ורק שני מנכ"לים, שעליהם יש מפקחת, ד"ר חדוה בר, ואת בנק ישראל מובילה הנגידה קרנית פלוג. על הנהגת מפלגת העבודה המתפוגגת מתמודדים תשעה גברים, שאף אחד מהם אינו מספיק מרשים, ואילו בבית היהודי נראה ששרת המשפטים איילת שקד לא רק שמובילה את האג'נדה של המפלגה שלה, אלא מצליחה להשפיע בדעותיה גם על מדיניות הממשלה ועל דרכה של המדינה הרבה מעבר לפלח שאותו המפלגה מייצגת באוכלוסייה. שלשום שקד אף הצהירה שבעתיד תתמודד על ראשות הממשלה.
אז מה מאפיין נשים שמגיעות רחוק? לא האפליה המתקנת והמאבק הפמיניסטי, אלא הידיעה הפנימית שהן יכולות. אבל כל עוד מתנהל מאבק מתוך ראייה כוללת שנשים הן סקטור "מוחלש" ושחייבים לעזור להן כי אחרת הן לא יוכלו לבד, הסאבטקסט הוא בעייתי מאוד.
בכל פעם שקמה הצעקה: "למה לא ממנים אישה לתפקיד?" בין אם דירקטורית בחברה או יועצת לראש הממשלה, נדמה שמדובר במאבק פמיניסטי נטו, אבל יש בכך גם משהו משפיל. כשאישה נבחרת לתפקיד בכיר, הסיבה צריכה להיות עניינית: הכישרון, האישיות, הניסיון, הייחוד ולא המגדר שלה.
אפליה מתקנת היא אומנם מתקנת, ומצד שני - היא גם מקבעת את האפליה. לפעמים היא נחוצה, ולפעמים עדיף להיפרד ממנה מתוך הבנה שהשוויון עשוי משכבות, הוא לא אחיד.
אולי כדאי להתחיל לאזן: לעזור לחלשות, אבל לגרום ליותר נשים להאמין שהן יכולות גם בלי עזרה ובלי אפליה מתקנת ובלי התעסקות במגדר. הכוח הנשי יגיע לשיאו רק כשבאמת נאמין בו, כשמרבית הנשים יאמינו בעצמן באופן טבעי, ולא כשהנשים הקטנות יתאגדו כדי להילחם בגברים הגדולים והרעים. ובאותה נשימה: זה יפה שמציינים את יום האישה הבינלאומי, אבל נדע שהשוויון האמיתי הגיע דווקא כשלא נצטרך אותו יותר ונתפנה לחגוג דברים אחרים.