יום האישה 2017 הוא הזדמנות לבדוק כיצד הפוליטיקאיות שמסביבנו מנצלות את הכוח שיש להן בידיים. ניקח לדוגמה את השרה מירי רגב, פוליטיקאית, ימנית, מזרחית. רגב היא מפגש סואן בין הדיכוי העדתי, המעמדי והמגדרי לבין הדיכוי היהודי של הפלסטינים. רגב היא נאמנה. היא מגנה על נתניהו ורעייתו, לא משנה מהם המהות והתוכן של הפרסומים והחשדות. כי קודם כל נאמנות. הכי חשוב. אבל נאמנות למה? למי? מרים סיבוני, הילדה מקריית גת, אמורה להרגיש לא מאוד נוח לסנגר על מי שלפי החשד, מיליארדרים פינקו אותם בשמפניות ורודות וסיגרים.
מירי רגב היא ממוצא מרוקאי. הליכודניקים מתים עליה. היא משלהם. "פיצחתי את הדנ"א של הליכוד", התגאתה בראיון ב"גלובס" לפני כשנה. אבל באמירה היהירה הזו גלומה הטרגדיה של המזרחים ושל רגב עצמה. כי כשרגב מדברת על הדנ"א של הליכוד, היא מכוונת בעיקר לאחיה ואחיותיה המזרחים, רובם תושבי הפריפריה מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך. רגב פיצחה את "הנוסחה" שהופכת את המזרחים לזהב אלקטורלי לליכוד, אבל במחיר המשך דיכוים וקיפוחם. הנוסחה שמניעה את המזרחים להצביע ליכוד היא בדיוק אותה נוסחה שגורמת לרגב להגן על נתניהו.
את הפרוטוטיפ של "הנוסחה" המציא מנחם בגין: חיבור שבטי של הליכוד והאצ"ל עם המזרחים באמצעות יצירת זהות וסולידריות סביב הקיפוח וההדרה ההיסטורית של מפא"י, חשיפת הכשל בליברליות של השמאל, שרואה את הדיכוי של הפלסטינים ולא את שלו עצמו כלפי בני עמו ולבסוף, תיעול רגשות הזעם והמחאה לקלפי והפיכתם לגשם של פתקי "מחל". בגין נתן לגיטימציה לכאב של המזרחים, השיב להם את כבודם כבני אדם והעניק להם תחושת שייכות ובית פוליטי, והם מצדם נשבעו לו אמונים. הם מעולם לא שכחו לו את הג'סטה הזאת. גם היום, דור שני ושלישי לאותם עולים ממדינות ערב עדיין מקיימים את ברית הנאמנות הזאת. מספיק להיזכר איך "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז, ונאום התגובה של בגין בכיכר מלכי ישראל בבחירות 1981, הדהדו גם בכיכר רבין בבחירות 2015 עם נאום "מנשקי הקמעות" של גרבוז.
אבל 25 שנה חלפו מאז לכתו, ורגב דוהרת על הנוסחה של בגין. כדי לשמר את הנאמנות המזרחית לליכוד בקלפי, היא רוקדת על הטראומה. במקום לצמוח מהשורשים היהודים־ערביים ולהתגאות בתרבות עתיקה ומפוארת, המבוססת על אהבת החיים וכבוד האדם, היא מעודדת לאומנות ועממיות כביטוי מחאה והתרסה נגד השמאל הליברלי. זעם, לאומנות, עממיות – כך מנסחת רגב את הזהות המזרחית ואת שלה עצמה.
לא נותר לי אלא להסיק שמירי רגב לא השתחררה מהדיכוי. ההתנהגות שלה היא תוצר של דיכוי ואפליה. נראה שרגב, שחוותה דיכוי בחייה, משתמשת בכוח שלה היום לדכא אחרים. היא לא הצילה את הילדה מרים סיבוני מהגטו החברתי בקריית גת. לתחושתי, היא מפקירה אותה שם, והיא משמרת את הטראומה המזרחית מדממת ולא מאפשרת להחלים ממנה.
ביום האישה 2017, רגב הייתה יכולה להיחשב מנהיגה שנלחמת למען שחרור מהדיכוי הפוליטי, החברתי, התרבותי והכלכלי שלה ושל הקולקטיב המזרחי שהיא מייצגת, עוצרת את אפלייתם ומצמצמת את הפערים החברתיים־כלכלים וההשכלתיים. אבל למרבה האכזבה, רגב מנצלת אותו בעצמה. נדמה שהיא מזינה את הציבור הזה בשנאה לשמאלנים ולערבים. הם מצביעים לליכוד בבחירות, אבל את המשאבים הכלכליים מקבלות ההתנחלויות.
למרטין לותר קינג היה חלום: להפסיק את העוול כלפי השחורים באמריקה ולברוא עולם חדש, שוויוני, מוסרי וצודק יותר. ואילו רגב גורמת למזרחים – ולכולנו - לחיות את הסיוט הישן כל בוקר מחדש. רגב עוד יכולה להיות תקווה מזרחית ופמיניסטית, אם רק תעז לחלום.