בחלומי, קול סמכותי ממלא את החדר, ואומר לי בטון מדוד ואחראי - "מפלגת העבודה". ואז, בבת אחת, החדר נמלא בשיבולים, ביוני שלום, במראות של חלוצים. של הגשמה. של בן־גוריון. של רבין. של אבא ואמא. של סבא וסבתא, משני הצדדים. של מצעדי 1 במאי בהדר. של איציק אנגלנדר ואבה גינדין. של הגבעטרון. של ארץ ישראל הישנה והטובה. ואז, מישהו מדליק את האור והכל נצבע בניאון מסנוור. ולא היה מלאך, ולא היה חלום. רק שלי יחימוביץ' ואיתן כבל מחובקים.
זה לא טור פוליטי. אני רוצה לדבר על ההישבות שלנו בדימויים מעוותים, המלווים אותנו לפעמים חיים שלמים. כל אחד מהצד שלו. הצד שלי הוא זה של מערכניק בן מערכניקים, שכל חייו הבוגרים הצביע למפלגה שכשלה שוב ושוב ברצונה לחזור לשלטון, פרט לכמה אפיזודות קצרות, ועדיין - למשמע הצירוף "מפלגת העבודה" - לבו מתרחב באופן אינסטינקטיבי. השלב הקלאסי הבא הוא אנחה כבדה, המלווה בהערה בנוסח: מה נהייה מאיתנו. המפלגה הגדולה, המופלאה, מייבשת הביצות ועוקרת ההרים, שהפכה למקום קטנוני, שורץ דילים אפלים ומכוערים.
זה לא יעבור לי כנראה אף פעם. גם אחרי 40 שנה במדבר הפוליטי, האסוציאציה המיידית של מפלגת העבודה אצלי תהיה - מדיניות שקולה ומאוזנת. פחות התלהמות ודמגוגיה, יותר ערכים. הצבעה אחראית, לא כמו "מרכז הליכוד". קיבוצניקים. גנרלים. מלח הארץ.
ומנגד, האויב המר. הליכוד. סמל לכל מה שרע במדינה. שוק. עמך. דילים מכוערים. דמגוגיה. ניסיון למצוא חן בעיני אנשי המרכז דרך התלהמות. היציע המזרחי בטדי, הדילים בגני התערוכה. עסקנים קטנים. ישראל השנייה. אורן חזן. השורה התחתונה: אנחנו הטובים, הם הרעים.
זה בדיוק כמו להיות אוהד כדורגל. אתה ממשיך לאהוב את המפלגה אף על פי שהיא כושלת, רחוקה שנות אור ממה שהייתה פעם וגורמת לך בעיקר לייסורים. אבל היא יושבת על איזשהו זיכרון ילדות ומורשת מבית ההורים, שהם חזקים יותר מכל היגיון.
ההבדל הוא, ששם מדובר רק בקבוצת כדורגל. ואילו כאן עסקינן במפלגה שאמורה לייצג אותך. הגוף שלו אתה נותן את קולך היקר. והגוף הזה, במקרה שלי, גוסס כבר עשרות שנים.
קל מאוד ללעוג לדיל המסריח בין כבל ויחימוביץ', או לחותרים תחת בוז'י הרצוג, מהטעם הפשוט שמדובר בפוליטיקאים שנתפסים מראש כקטנים. אבל הצצה פשוטה בהיסטוריה של מפלגת העבודה תגלה שמדובר בדפוס קבוע, עוד מימי הקמת המדינה. הקומבינות האינסופיות והנטייה לערוף את ראשו של המנהיג המכהן ברגע שבו הוא מגלה סימן כלשהו של חולשה ליוו כבר את בן־גוריון, אשכול, גולדה, רבין ופרס - ששכלל את המיומנות הזו לאמנות, לפני שנמשח בתעלול גורל מרהיב לסבא של כולנו. ולנטייה ההיסטורית הזו להרס עצמי היה מחיר כבד - מפלגת העבודה נמצאת מחוץ לשלטון זמן רב יותר מזה שבו היא החזיקה בו.
מנגד, עם כל הביקורת המוצדקת על הליכוד, והנלעגות של נציגיה בכנסת ובממשלה שיעשו הכל כדי להתחבב על חברי המרכז, מדובר במפלגה האוחזת בשלטון בהצלחה כבר 40 שנה ברוטו. וגם שומרת אמונים למנהיגיה, לא מחסלת אותם בזה אחר זה. ולכן, בלי להיכנס לשאלות של אידיאולוגיה ופוליטיקה, רק דרך שימוש בהיגיון בריא, חייבים להעלות את השאלה הבאה: האם מפלגה שלא מסוגלת לחזור לשלטון במשך שנים, אפילו לא לבסס לעצמה מנהיג אחד מוסכם ומוערך, תוכל לנהל את המדינה בהצלחה?
ולהפך. האם מפלגה שמצליחה לשמר את כוחה במשך זמן רב כל כך ולזכות באמונו של רוב הציבור הישראלי, לא ראויה ליותר פרגון בכל הנוגע ליכולת שלה להנהיג את המדינה?
ואם אנחנו כבר בעולם של דימויים, בואו נחזור לאלמנט הבסיסי ביותר - שמות המפלגה. כמה פועלים ואנשי עמל מצביעים למפלגה הקרויה "העבודה"? ומנגד, "הליכוד" באמת מחבר בין מתנחלים, מזרחים, אשכנזים, הומואים ויובל שטייניץ. בקיצור, זו כבר מזמן לא מלחמה של בני האור בבני החושך. בין שחור ללבן יש אין ספור צבעים.
על הסכין
1. ועוד בענייני הפער בין דימוי למציאות. חברת הכנסת סתיו שפיר הגיעה למליאה בשמלה חושפת כתפיים, זכתה להערות ומיהרה למנף את הסיפור כמאבק פמיניסטי וליברלי לוחם. בפועל, זו הייתה הופעה חריגה ולא מכובדת, גם במונחי פרלמנטים נאורים ברחבי העולם, ומותר להעיר לה על כך בלי להיתפס אוטומטית כשוביניסט חשוך. מה שנקרא, גול עצמי.
2. מנגד, הנה פרשה שאין בה שום הבדל בין התדמית לעובדות. דבריו של ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, הרב יגאל לוינשטיין, נגד גיוס בנות לצה"ל ("שיגעו לנו את הבנות, הן לא ייצאו יהודיות מהצבא"), צריכים לגרום לגל של גינויים משני עברי הקשת הפוליטית, כולל (ובעיקר) של פוליטיקאים דתיים כמו נפתלי בנט. או של מש"קית החינוך מגולני איילת שקד. מעניין למה עוד לא שמענו מהם.
3. אני מת על איימי מקדונלד, הזמרת הסקוטית בת ה–29, ומחבב פלוס את אלבומה הרביעי והחדש "UNDER STARS". אלבום שבו היא לראשונה לא חיברה לבד את השירים, אלא חברה לנגנים הקבועים שלה כיוצרים. התוצאה היא מקבץ שירי רוק קליטים, מרביתם סוחפים מאוד. היהלום האמיתי הוא שירי הבונוס האקוסטיים, שמבליטים את הקול המדהים שלה. בייחוד הגרסה ל"I'M ON FIRE" של ספרינגסטין.