“אתמול דיברתי עם חברה שלי, מלבישה בערוץ הראשון”, סיפרה ליאב רגב בתוכנית “סידורים לשבת” ברשת ב’. “עובדת מצוינת, נהדרת, משקיעה. כולם רוצים לעבוד איתה. וגם אם חד־הורית שמפרנסת לבד שני ילדים”. לדברי רגב, חברתה לא התקבלה לתאגיד השידור החדש, כי אמרו לה שיעשו מכרז ויביאו מלבישות שהן עובדות קבלן. האבסורד הוא שכל מי שעבד ברשות השידור לא יכול לגשת למכרז.
הסיפור העצוב הזה על האם החד־הורית, שאינה יודעת מאין תביא את משכורתה מחר, מצטרף לסיפורם של עיתונאים רבים, מבוגרים, ותיקים ומוכשרים, שנזרקו מעבודתם אחרי עשרות שנים. איכשהו הוא נבלע בהמולה הכללית שרק החריפה בימים האחרונים סביב תאגיד השידור הציבורי. בסאגה הזאת משמשים בערבוביה פוליטיקה, אינטרסים, לוביסטים מטעם וניסיונות של יותר מדי שחקנים למשוך את הספינה ליותר מדי כיוונים. כמו פרשת אלאור אזריה, יצאה גם פרשת התאגיד מהתחום שבו ההיגיון מכריע והפכה למאבק פוליטי ותקשורתי המנותב בידי אינספור גורמים בעלי אינטרס.
עזבו רגע כן בחירות, לא בחירות. איך קורה שקרוב לאלף משפחות עומדות להיזרק לרחוב ערב חג הפסח, ואיש בתקשורת כמעט לא מסקר את זה? כיצד ייתכן שהסיפור האישי של המשפחות לא נשמע? היכן הכתבים שמספרים את הסיפור קורע הלב כשעומד להיסגר מפעל בערד, בחצור הגלילית או בכל מקום אחר בארץ? לאן נעלמה החמלה?
בכל פעם שערוץ מסחרי כשל - למשל, ערוץ 10, ששילם משכורות עתק לטאלנטים שלו, חרג מתקציבו, נקלע לקשיים, לא שילם את חובותיו כמסוכם בחוק, ועקב זאת הוחלט לסגור אותו – עתידו פתח מהדורות חדשות, ועיתונאים מכל הקשת הפוליטית נזעקו להגן עליו. מדוע זה לא קורה גם כאן?
יש פיל בחדר. תאגיד השידור הציבורי מאותרג בידי חלק מהתקשורת הישראלית, כי לחלקים בה יש תקווה שהוא יצטרף לקו הביקורתי נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה. המאבק העצוב של עובדי רשות השידור, שפוליטיקאים למיניהם תופסים עליו טרמפ כרגע (עיין ערך אזריה), לא מסוקר כמעט בידי התקשורת, כי הוא עלול לשרת לטובה את ראש ממשלת ישראל. רוב התקשורת בישראל נחלקת כיום לשניים: בצד אחד נמצאים עיתונאים שרוצים־מייחלים־ועושים כל שביכולתם, כדי שנתניהו ירד מכיסאו. בצד השני נמצאים עיתונאים שחושבים שנתניהו ראש ממשלה טוב או לפחות אינו אשם בכל צרה שניחתת על ראשינו.
במוצאי שבת ראיינה דנה ויס את יגאל סרנה, עיתונאי “ידיעות אחרונות”, על רקע הדיון בתביעת הדיבה שהגישו נגדו ראש הממשלה ורעייתו. סרנה הוא עיתונאי ותיק, שזכה בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה. השופטים נימקו את בחירתם במילים "עבודת שטח" ו"רגישות גבוהה". מאז סרנה כנראה נטש את עבודת השטח, וגם הרגישות כבר לא מה שהייתה.
בראיון הוא הסביר לוויס שהוא "דבק במטרה": להדיח את האיש הזה מחיינו כי הוא "אסון". סרנה לפחות הצהיר מהן עמדותיו. חלק מהאוחזים בדבקות דומה מחפים עליה במגוון הסברים. בתוך הכאוס הכללי נעלמת השאלה: מי ידאג לעובדי רשות השידור? אסור שחייהן של כאלף משפחות יתרסקו בגלל אינטרס תקשורתי או פוליטי מזדמן. אנא הוציאו אותן מהמשוואה.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת