במהלך השבוע נחשפה מחלוקת בין הרמטכ"ל גדי איזנקוט לבין ראש המוסד יוסי כהן באשר לאיום הגדול ביותר על ביטחון ישראל. כהן מאמין כי מדובר בתוכנית הגרעין של איראן לעומת איזנקוט שסבור כי חיזבאללה הוא האיום הקיומי על המדינה. העניין הוא ששניהם צודקים, משום ששניהם מדברים על אותו איום. כי תוכנית הגרעין וחיזבאללה הם פנים שונות של המשטר בטהרן. 

אם לא נתמודד עם המשטר בטהרן, האיום הגרעיני ילך ויגבר וכך גם כוחו של חיזבאללה, שהינו ארגון צבאי הנשלט בידי האיראנים, ולא משנה כמה שיירות נשק יתקוף חיל האוויר. אולם כדי להתמודד עם טהרן יש לעמוד מול המגן החזק והמשמעותי שלה: המשטר במוסקבה. 
עד לפני שנתיים רוסיה לא היוותה מכשול אסטרטגי להתמודדות עם טהרן. היא הסתפקה באספקת נשק מתקדם לאיראן ולבני חסותה בדמשק ובגיבוי מדיני במועצת הביטחון של האו"ם. נכון, זה היה סיוע משמעותי, אולם אילו ישראל הייתה יוצאת למלחמה נגד חיזבאללה או תוקפת את מתקני הגרעין באיראן, הדבר לא היה מסבך אותנו יתר על המידה עם הרוסים. הרי גם במלחמת לבנון השנייה עמדה רוסיה לצד חיזבאללה ואיראן, בלי להוות מכשול אסטרטגי עבור צה"ל. 

אולם לפני שנתיים הכל השתנה. בספטמבר 2015 כוחות רוסיים התחילו לקחת חלק ישיר בלחימה בסוריה, ככוח האווירי של כוחות משטר אסד, חיזבאללה והאיראנים, שהפכו לבני חסות של רוסיה. וכשרוסיה יצאה מהצללים והצטרפה לציר האיראני בגלוי, המשמעות הייתה אחת: אם ישראל או כל גורם אחר ייצאו למלחמה נגד הציר האיראני, אז למעשה הם מכריזים מלחמה על רוסיה. 

ראש המוסד יוסי כהן. מחלוקת עם הרמטכ"ל. צילום: מרק ישראל סלם
כשראש הממשלה בנימין נתניהו הבין את משמעות הדבר, הוא מיהר למוסקבה כדי להגיע להסכמות עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על המשך הפעילות של צה"ל בסוריה. הנסיעות התכופות של נתניהו לרוסיה מאז מראות כי ישראל פועלת מתוך הכרה כי רוסיה היא המגן החשוב של איראן ושאפשר לפעול נגד האינטרסים האיראניים רק באמצעות תקיעת טריז בין מוסקבה לטהרן.
התייצבות הכוחות הרוסים בסוריה לא היוותה בעיה עבור הממשל האמריקאי הקודם. הנשיא לשעבר ברק אובמה דגל במדיניות פרו־איראנית, שנועדה בין השאר לאפשר לארה"ב לסגת מהמזרח התיכון תוך נטישת בנות בריתה הסוניות וישראל. 
לבית הלבן של אובמה לא הייתה בעיה עם כך שרוסיה החליטה למלא את החלל. ההפך הוא הנכון: ההתפתחות הזו שירתה את מטרתו של אובמה, שרצה שגם הנשיא הבא ישמר את הסכם הגרעין עם איראן. לכן כשרוסיה מגינה על טהרן, כל נשיא אמריקאי יחשוב פעמיים לפני שינסה לנקוט מהלכים נגד איראן.   
רק שבניגוד לאובמה, הנשיא דונלד טראמפ אינו מוכן לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני ואינו מעוניין להשלים עם עליית איראן כמעצמה אזורית במזרח התיכון. לפיכך עליו לגבש אסטרטגיה שתפגע במעמדה של איראן ובכוחו של המשטר בתוך התנאים האסטרטגיים המסובכים שהוריש לו אובמה. 
למעשה עומדות בפניו שתי אפשרויות: הוא יכול לפעול כמו ישראל, אבל בגדול. והוא יכול לגבש מדיניות נגד איראן ללא הסכמה רוסית, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך. במסגרת האפשרות הראשונה טראמפ יגיע להסכם עם רוסיה שיביא להסרת ההגנה שלה על טהרן ואז לטפל באיראן. זו חלופה טובה יותר גם לארה"ב וגם לביטחון הלאומי. אבל המחיר הפוליטי שטראמפ ייאלץ לשלם בארה"ב כדי לרקום עסקה עם פוטין הינו גבוה ביותר.
מחיר חוסר הפעולה 
מאז היוודע תוצאות הבחירות לנשיאות, המפלגה הדמוקרטית, בסיוע כלי תקשורת בארה"ב וחלקים ממערכת המודיעין האמריקאית, מאשימים את רוסיה בהטיית תוצאות הבחירות לטובת טראמפ ואת הנשיא וצוותו בביצוע פעולות ואף בריגול לטובת רוסיה. לא משנה שגם אנשי צוותה של המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון היו בקשר עם גורמים רוסיים במהלך הקמפיין. לא משנה שקלינטון עצמה פעלה לטובת פוטין וחבריו בשלל עסקאות מעוררות מחלוקת במהלך כהונתה כמזכירת המדינה.
לאימה האדומה החדשה מבית מדרשם של הדמוקרטים יש השלכה על היכולת של האמריקאים להתמודד עם איראן. הרי כדי להביא להסרת מטריית ההגנה של רוסיה מעל טהרן, ולאפשר לארה"ב ובנות בריתה להתמודד עם האיום האיראני ללא סכנת זליגה למלחמת עולם, הממשל יצטרך לתת תמורה משמעותית לפוטין. תמורה כזאת תתחיל בהשלמה אמריקאית עם סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה ומוכנות אמריקאית להימנע מהתערבות ברפובליקות הסובייטיות לשעבר. התמורה יכולה להיות גם הסכמות באשר לחלוקת המזרח התיכון לאזורי השפעה.
ברגע שהאמריקאים יחליטו להגיע להסכמות עם הרוסים, יש להם מספר קלפי משחק. הקושי העיקרי כרוך בקבלת ההחלטה באווירה האנטי־רוסית ההיסטרית שמלובה מסביב לשעון על ידי הדמוקרטים והתקשורת.
עומדת בפני טראמפ אפשרות נוספת: לא לפעול. לא לשלם מחיר פוליטי כדי לפעול בשיתוף עם רוסיה נגד איראן, ולא לשלם מחיר של עימות ישיר עם רוסיה. פשוט לאפשר לדברים להתגלגל. וזו אופציה שקורצת למנהיגים במדינות דמוקרטיות. בחירה באפשרות זו היא למעשה יישום אנמי של המדיניות הפרו־איראנית של אובמה. וזה בערך מה שקורה עכשיו.

טראמפ. יעשה את עסקת המאה? צילום: רויטרס
השבוע הגיעה ללבנון משלחת של חמישה סנאטורים רפובליקנים אמריקאים, חברי ועדת הסנאט לענייני מודיעין. הסנאטור מרקו רוביו, חבר המשלחת, כתב בעמוד הפייסבוק כי הם דנו עם ראש ממשלת לבנון סעד אל־חרירי "בדרכים להתמודד עם האיום של חיזבאללה על היציבות האזורית ובצורך לסייע בבניית היכולות של צבא לבנון, כדי שיוכל להתמודד עם איומי הטרור". דבריו של רוביו, שעולים בקנה אחד עם מדיניות ארה"ב כלפי איראן בזמן ממשל אובמה, לא יכלו להיות תלושים יותר מהמציאות.
 
רק לאחרונה התמנה ג'וזף עוון, בעל ברית של חיזבאללה, לתפקיד הרמטכ"ל של צבא לבנון. גם נשיא לבנון מישל עוון ושר ההגנה יעקוב א־סראף מקורבים לחיזבאללה. "הארגון משלים את צבא לבנון", אמר נשיא המדינה ליו"ר ועדת החוץ של הסנאט בוב קורקר. 
 
יתרה מכך: ב־2016 סיפקה ארה"ב לצבא לבנון מערכות נשק בשווי 221 מיליון דולר, בהם נגמ"שים. בנובמבר 2016 ערך חיזבאללה מצעד צבאי בסוריה שבו נראו הנגמ"שים הללו. 
אבל האמריקאים ממשיכים לעצום עיניים ולסתום אוזניים, כי הם לא יודעים מה לעשות. הנה: טראמפ החליט להשאיר בתפקידם בכירים מממשל אובמה שעסקו בסוגיה האיראנית. אפשר להניח שהם לא יהיו מעוניינים לנטוש את דרכו של הבוס לשעבר. 
רק שהמדיניות הזו בעייתית, ויש כבר דוגמה לכך: קוריאה הצפונית, שמאיימת על ארה"ב במלחמה גרעינית. יש סיבות רבות לכך שלאמריקאים אין יכולת להתמודד עם קוריאה הצפונית, והמשמעותית ביותר היא סין. כיום ארסנל הגרעין של קוריאה הצפונית כמו גם הטילים הבין־יבשתיים שלה, נהנים מהגנה סינית.
בניגוד לברית החזקה בין קוריאה הצפונית לסין, את היחסים בין איראן לרוסיה אפשר לעצור. מדיווחי התקשורת הרוסיים עולה כי פוטין עוד לא החליט אם להתמסר לבת חסותו החדשה, והוא מוכן לשקול את האופציות. 
אין באפשרותה של ישראל לרקום עסקה משתלמת לפוטין יותר מהברית עם איראן, רק ארה"ב יכולה לעשות זאת. עכשיו נשאלת השאלה: האם במצב הפוליטי הפנים־אמריקאי עדיין יהיה לטראמפ האומץ לסגור עם פוטין את עסקת המאה לפני שיהיה מאוחר מדי?