אם כחלון רוצה להמשיך בפוליטיקה, אסור לו להפיל ממשלת ימין בגלל התאגיד

כחלון צודק. לא הוא ביקש את הקמת התאגיד הציבורי החדש. לא הוא תכנן לפרק את רשות השידור (לא בטוח שהמהלך המרושל של הפירוק ראוי למילה הזו), ולא הוא צריך לחטוף את קיתונות התסכול והזעם של העובדים בשני הגופים, גם ברשות השידור הגוססת וגם בתאגיד המתקשה להיוולד.

אבל את התמונה הכללית הוא מחמיץ בגדול: למפלגה חברתית/חילונית/מרכזית בישראל יש חיי מדף קצרים, משום שהיא בנויה על מילה אחת: "נמאס". ישראל היא חברה שבטית, והדבר היחיד שמאחד בין חלק מהשבטים הוא שלכולם נמאס. את ה"נמאס" הזה ידעו טומי לפיד ובנו יאיר. כל אחד בשעתו מינף את תחושת המיאוס נגד החרדים כדי להשיג הישגים חד־פעמיים בקלפי. כך עשה גם כחלון, שהשתמש ברקורד שלו בפתיחת שוק הסלולר לתחרות, כדי למצב את עצמו כתשובה האולטימטיבית ל"נמאס" לנו מיוקר המחיה. 

אבל המפלגות האלה לא מצליחות לשבור באמת את המבנה הפוליטי השבטי הישראלי, ולכן הצלחתן היא בדרך כלל גם תחילת הכישלון הידוע מראש שלהן. בתום הקדנציה שלהן בשלטון נשאר הישראלי הממוצע עם ה"נמאס" שלו, רק שהפעם אשמה בו גם מפלגת המרכז התורנית, וכתוצאה מכך היא מתרסקת בקלפי. 

את זה ידע היטב יאיר לפיד. לכן אחרי הקדנציה שלו כשר אוצר ואחרי שנאלמה תרועת הפסטיבלים של השוויון בנטל, פנה לפיד למלאכה הקשה של ניסיון להצטרף לאחד מהשבטים. ומכיוון שהוא חפץ בחיים פוליטיים, הוא התרחק בכנסת הזו ככל יכולתו מדימוי של איש שמאל. 

לו הייתי היועצת הפוליטית של כחלון, הייתי מעלה בפניו שלוש נקודות מרכזיות שחיוניות להמשך דרכו בפוליטיקה הישראלית: 

• עוד בקדנציה הזו אתה מוכרח למצב את עצמך כאיש ימין. הישגים בתיק האוצר כמוהם כהימנעות ממתוקים כשאתה בדיאטה. לא אכלת פרוסת עוגה? ירדת 20 גרם. התפתית ואכלת את העוגה? עלית קילו וחצי. גם אם תפעל נכון ותצליח לשפר בשברי אחוזים את הפרמטרים המשמעותיים ביוקר המחיה - דיור, השכלה, מזון ועוד - הדרך לשם קשה ומורכבת הרבה יותר מהכנסת עוד שחקנים לשוק הסלולר, וההישג לא מספיק מורגש. בפעם הבאה אתה מוכרח לנגוס בעוצמה באגף המתון של הליכוד וזה אומר, מה לעשות, להיות שבטי.

• שבט הימין לא מכיר את המושג "תקשורת", אלא בשיכול אותיות "התשקורת". ולא מדובר רק בלה פמיליה או בקרב יושבי הגבעות. זה טבוע בכל מחנה הימין. ובעניין הזה - כמו תמיד בענייני תדמית - האמת פחות חשובה. התאגיד יכול להעסיק אלף אנשים כמו קלמן ליבסקינד מהבוקר עד הערב, זה לא ישנה את הדימוי השמאלני שלו. למה? כי הצריבה ההיסטורית בבשרו של הציבור הימני מזכירה לו תמיד שהתקשורת נגדו. לכן, כשאתה נשכב על הגדר למען "תקשורת חופשית", אתה מפסיד את כל עולמך הפוליטי. בשביל השמאל הלבן אתה מזרחי, ובשביל הציבור הימני אתה זה שיפיל את ממשלת הימין למען התשקורת, שהתעקשת לסייע לה להמשיך להיות מועדון שמאלני סגור.

• איך יוצאים מהפלונטר? אם על פי ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו בינך לבין נתניהו אתה מחויב ללכת איתו בנושאי תקשורת, אז עמוד בהסכמים הללו ותגיד בלי להתבלבל שאתה לא תהיה זה שיפיל את ממשלת הימין בגלל מאבקי שליטה בתקשורת. בינתיים מי שאומר את זה הוא שר החינוך נפתלי בנט. וכתוצאה מזה אתה נשאר בלי שבט. אין גרוע מזה למי שרוצה להמשיך להיות על הגלגל הפוליטי.

בלי כל קשר לאמור לעיל, ובהנחה שייפתח תאגיד כלשהו, אני מברכת את גאולה אבן, אשת תקשורת שאני מעריכה, על היבחרותה למגישת המהדורה המרכזית של התאגיד. רק דבר אחד מפריע לי: בהתייחסות התקשורתית לסוגיית היותה של אבן אשתו של גדעון סער, שמצהיר על כוונותיו להיות יורשו של נתניהו, ישנה כמעט תמימות דעים על כך שאבן וסער אינם גוף אחד. הדעה היא שהיא, כמגישת חדשות חסרת פניות, תדע לעשות את ההפרדה ולא לנצל את מעמדה לטובת בעלה. 

נשאלת השאלה: איפה מחביאה הברנז'ה התקשורתית את ההכרה האצילית הזו בעובדת היותם של בני זוג בני אדם עצמאיים ונפרדים בחייהם המקצועיים, כאשר מדובר בבני הזוג שרה ובנימין נתניהו? שם ישנו ניסיון מתמשך ורב זרועי ליצור מראית עין של חטיבה אחת. שם מדברים על "המעון בבלפור", מייחסים לשרה שליטה ללא מצרים בבעלה, וטוענים שלבן יאיר השפעה מאגית על דעתו של אביו בנושאי המדינה. כל הדרכים כשרות ואין הגינות עיתונאית כשמדובר בהם. 

השבוע הפך את עצמו הפרשן אמנון אברמוביץ' מעיתונאי לרכילאי. מכירים את טור הרכילות "מלחשים ש..."? בדיוק בז'רגון כזה השתמש אברמוביץ' בטורו בעיתון "ידיעות אחרונות", כשכתב (בציטוט חופשי): "אומרים ששרה נתניהו, פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי, לא תעמוד בסיוט ובטראומה שגאולה אבן תהיה מגישת המהדורה המרכזית של התאגיד... היא אולי מקנאה בגאולה אבן המוכשרת והיפה". אתה יודע מה, אמנון, למרות ה"אומרים ש..." המעורפל שלך, אני מאמינה לך. אני די בטוחה ששרה מקנאה בגאולה, אבל לא משום שהיא מוכשרת ויפה, אלא משום שנותנים לה קרדיט על זה שבעלה הוא לא מריונטה שלה ושהיא לא מריונטה שלו. 

בדרך כלל כשעיתונאי מתחיל להתחבא מאחורי ביטויים כמו "אומרים ש...", הוא גם בוחר לעצמו שם עט, כדוגמת "העלוקה", כדי לבדל את עצמו בכל זאת מאלה שעוסקים במקצוע ברצינות. לכל אותם עיתונאים שמלחשים מחדרי החדרים של הזוג נתניהו או מהשיחות ביניהם ברכבי השרד בשיירת ראש הממשלה אני מבקשת להציע מדור קבוע תחת השם: "השערת בלפור".