בברירה שבין ההחלטה על המשך הישרדותו הפוליטית (לצורך השלמת משימת הטיפול ביוקר המחיה ומחירי הדיור) לבין ההנאה ממחיאות כפיים קצרות טווח מצד אנשי התאגיד, בחר שר האוצר משה כחלון נכון: פשרה שתאפשר קיום מסוים של התאגיד לצד רשות השידור. זוהי בעצם פשרה של אין ברירה, שנכפתה עליו באמצעות אקדח הקדמת הבחירות שנתניהו הצמיד לרקתו.

כפוליטיקאי משופשף אסור היה לו להיקלע לסיטואציה שבה דווקא הוא מבין כל שרי הממשלה מונה כמגן הדמוקרטיה. לאן נעלמו כל השרים האחרים? 
כחלון לא יזם את הקמת התאגיד, הוא לא היה חלק ממנו, ועד היום הוא גם הסתדר לא רע עם עיתונאי רשות השידור, שבמלחמה הנוכחית הפכו לאסקופה נדרסת בעוד שנדמה היה שבעורקי עיתונאי התאגיד זורם דם כחול. כולנו קיבלה בבחירות האחרונות 10 מנדטים, ולא בזכות התאגיד.

נתניהו. הצמיד לכחלון אקדח לרקה. צילום: מרק ישראל סלם

כחלון הצליח פוליטית בזכות הרפורמה בסלולר ובזכות מהלכים כלכליים נועזים אחרים שזיכו אותו בתשואות של אלה בתקשורת המכנים אותו כיום "סמרטוט" או כמי ש"נכנע לביבי". בסוגיית התאגיד נאלץ כחלון להגיע לפשרה של הרגע האחרון, וחבל שנקלע לכך.
המאוכזבים ממנו מוזמנים לא לשים בקלפי בבחירות הקרובות את הפתק של כולנו. כחלון לא בונה עליהם אלא על הציבור המוחלש, שלמענו נאבק כבר שנתיים להוריד את יוקר המחיה, לצמצם פערים ואולי להצליח סוף־סוף גם לבלום את מחירי הדיור. עכשיו הוא קיבל פסק זמן של שנה או אולי יותר כדי להצליח במשימה. אם ההצלחה תגיע, סיפור התאגיד יתנדף באותה מהירות שבה נשכח סיפור התחמקותו מהטיפול במתווה הגז. כחלון יוכל אז לשוב ולצחוק ולחשוף את שיניו הצחורות כל הדרך לקלפי.