צפיתי ב"מגידו". אלו הבעיות האמיתיות מאחורי הסדרה שמעוררת סערה

כך יכלה ארנדט לייחס שותפות באשמת השמדת היהודים גם למנהיגי היהודים עצמם, ליודנראטים ששיתפו פעולה עם הגרמנים, והציבה את הרוצחים והנרצחים באותה עמדה. בכך הפכה ארנדט את עצמה לאחת מיוצרי הפוסט־מודרניזם, הפוסט־אמת. אין בעצם רעים וטובים. יש "פלורליזם פוליטי". חשוב מאוד לאמץ את נקודת המבט של הזולת. רק כך אפשר יהיה להגיע לשוויון אמיתי ולחירות אמיתית. בלה בלה בלה.

את הפוסט־אמת הזאת, את הניסיון לשטוף את מוחנו בפלורליזם הממאיר שאינו מבחין בין רוצחים לנרצחים, שמתעלם מאידיאולוגיה שטנית של השמדת עם ומעדיף את זווית הראייה האובייקטיבית לכאורה, אימצו בהתלהבות גם יוצרי "מגידו". מיני־סדרה, ששודרה בערוץ יס דוקו, המתעדת חיי מחבלים וסוהרים בכלא מגידו. אחרי צפייה מייגעת אך עיקשת בשלושת הפרקים, כמעט שלוש שעות, יכול הצופה מגטבורג בשוודיה או ממאדים למשוך בכתפיו בצער: איזו טרגדיה. כולם בסוף בני אדם. הרוצחים בכלא והסוהרים.

אבל למה להשתמש במילים קשות כמו "רוצחים"? כמעט שלוש שעות. אלף מחבלים מחמאס, מפת"ח ומהחזית העממית. ורק לשניות ספורות מבליחה על המסך דמותו של מחבל אחד, בסוודר אדום, שאומר שהוא נידון לתשעה מאסרי עולם ועוד 50 שנה. "ועוד 50 שנה", הוא צוחק. על מה? "הרגתי מתנחלים בגדה". כל שאר המחבלים בסדרה אינם מספרים כי ידיהם טבולות בדם. כאילו סתם התאנו להם. כמעט כולם קורבנות של מעצרים מינהליים, כנראה שרירותיים, "רק" סייעו לפעולות, בכסף, או בנשק. גם משפחות המחבלים משתתפות בסרט. מבקרות בכלא, מחבקות בשמחה את המשתחררים. זה חיוני כמובן להצגתם כבני אדם. גם הן קורבנות. 

רק משפחות הנרצחים והנרצחים עצמם נעדרים. לא קיימים כלל. כלא מגידו מאוכלס באלף מחבלים שביצעו פשעים - ללא קורבנות. כי הרי המחבלים בעיני עצמם - ואולי גם בעיני יוצרי הסדרה - הם "לוחמי חופש", וכדי לא לקלקל את המסר גם יוצרי הסדרה אינם מזכירים במילה את הנרצחים, את יתומיהם, הוריהם השכולים או האלמנות. זה עלול חלילה לגרום לצופה לחשוב שהמחבלים רעים. ואנחנו מתבקשים להשתכנע שהם בסך הכל בני אדם. 

הסדרה "מגידו" מתיימרת להיות סדרה דוקומנטרית. אך היא אינה מציגה "אמת". מאליו ברור כי עצם הכנסת צוותי הצילום לכלא משנה את המציאות. הרוצחים והסוהרים אינם מתנהגים כפי שהם נוהגים בדרך כלל. אין אלימות, אין מלשינים, אין אונס אסירים בידי אסירים, סמים או מלחמות בין ארגונים. אין גם התעללות או אלימות סוהרים. אף על פי שכל הללו מתקיימים בכל יום בבתי הסוהר. כולם שחקנים. לא ראיתי כמובן את חומרי הגלם של הסדרה, אך יש להניח כי העריכה מגמתית מאוד, אם מתוך אלף המחבלים רק אחד מודה לחצי רגע שרצח. האחרים אינם אומרים זאת למצלמה, או שלא נשאלו כלל, או שמראש בחרו יוצרי הסדרה לא באלו שרוצצו ראשי ילדים יהודים באבן או רצחו הורים לעיני ילדיהם. ואולי הללו באמת כבר לא היו בכלא מגידו, כי נתניהו או שרון הספיקו לשחרר אותם באיזו עסקה או מחווה.

אמת מזעזעת אחרת מבצבצת משלוש השעות הללו. אינני יודע אם החתומים על הסרט התכוונו להציפה, או שהיא חזקה מכל ניסיון לטייח או לטשטש. מפקדי הכלא עושים, ויעשו הכל כדי לשמור על "שקט תעשייתי". דומה שהם מפחדים ממהומות ומשביתות רעב, לא פחות מהחשש כי "במשמרת שלהם" יחפרו המחבלים מנהרה ויברחו. 

למען האמת: לא היו בריחות רבות של מחבלים. ובאמת למה להם לברוח ולהסתכן? אומנם התאים צפופים, אך האסירים משתכרים יפה בשבתם בכלא. אבו מאזן משלם למשפחותיהם אלפי שקלים, לעתים עשרות אלפי שקלים מדי חודש (על פי הוותק, כלומר כמות דם היהודים שעל ידיהם). ואם יברחו הם יהפכו למבוקשים ועלולים לסיים את חייהם בהיתקלות עם חיילי צה"ל. ואם יהיה בהם עציר מינהלי שיפתח בשביתת רעב ממושכת - הוא ינצח בסופו של דבר את המדינה. היא אומנם חוקקה חוק מיותר המתיר "הזנה בכפייה" של אסירים שובתי רעב, אך ההסתדרות הרפואית התגייסה למאבק המחבלים, והודיעה כי היא אוסרת על חבריה להאכיל שובתי רעב בכפייה. ולפיכך מורים בתי המשפט על שחרורם אם נחלשו ואושפזו ויש חשש לחייהם.

כלא נפחא בדרום הפך - על פי ועדת החקירה של שב"ס עצמו - ל"גן עדן למחבלים", ששלטו למעשה בכלא והכתיבו לשלטונות הכלא את תנאי הכליאה. רק שיהיו בשקט. שלא ישתוללו. שלא ישבתו רעב. סרטונים שצולמו בידי המחבלים הכלואים תיעדו חאפלות ססגוניות, סעודות דשנות והצבת תנאים אינסופיים מצד הכלואים, שמפקדי בתי הכלא נוטים להיענות להם. אומנם אם יתפסו בידיהם מכשיר טלפון או אשגרים ובהם הנחיות לחטיפת חיילים ותכנון פיגועים - ייענשו בבידוד ובכבילה. אך אם כל האסירים בכלא יכריזו על שביתת רעב - יוחזרו ההטבות שנשללו. האסיר שקילל ודחף סוהר יישפט לעוד כמה שנות מאסר, אך מה אכפת לו? ממילא הוא כבר נידון למאסר עולם וממילא הוא ממתין לשחרור במחווה הבאה. בעסקה הבאה.

כאשר היה גלעד שליט נתון בידי חמאס בעזה התפרסמו שוב ושוב כתבות על "קייטנות המחבלים" בכלא: טלוויזיה בשלל ערוצים, לימודים אקדמיים, סעודות פאר. הגשתי אז הצעת חוק, שלפיה כל עוד חטוף ישראלי בידי ארגון טרור אינו זוכה אפילו לביקורי נציג הצלב האדום - יישללו ביקורי המשפחות מהמחבלים הכלואים של אותו ארגון. זומנתי ללשכת ראש הממשלה נתניהו יחד עם עוד שני חברי כנסת מהליכוד שהגישו הצעות חוק דומות. נתניהו הפציר בנו להסיר את ההצעות הללו, כי "ממילא אנו מצרים את רגלי הכלואים". כתנא דמסייע לטיעוניו הביא נתניהו נציג שב"ס שסיפר לנו בגאווה גדולה כי המחבלים כבר אינם רשאים ללמוד לתואר שני בכלא, וכי מספר ערוצי הטלוויזיה הפתוחים להם לצפייה צומצם לחמישה...

הקולנוע הפוליטי הישראלי הוא פוסט־מודרני. אין אמת. אין טובים ורעים. ב"מגידו" כולם רק בני אדם. שייכים לארגונים. ארגון אחד נקרא חמאס, אחר נקרא שב"ס. הסוהרת עומדת דום בצפירה ליום השואה. המחבלים שרים שירי שחרור פלסטין, אבל בסופו של דבר, המחבלים וסוהריהם כאחד מעריצים את מסי, סוארס וניימאר. וזה מה שחשוב