1. במוצאי שבת, כמה דקות לפני חצות, נשמעה מהחצר - מתחת חלון חדר השינה שלי - יללה ארוכה, מקפיאת דם, של חיית טרף. זאת הפעם הרביעית בחודש האחרון שאני שומע את היללה הזאת, שמזכירה לי את הנסיעות שלי לשמורת הסרנגטי בטנזניה, שם אני ישן באוהל (אוהל 5 כוכבים, ואני לא צוחק) בטווח כמה עשרות מטרים מאריות, פילים, תנים, צבועים ושאר בעלי חיים נפלאים שקולותיהם עבורי הם רגעי קסם–קסמו של הטבע הפראי.
היללה מתחת החלון לא משאירה לי ספק שמדובר בתן. במוצאי שבת האחרון ראיתי אותו במרחק חמישה מטרים מתחת לחלוני (אני גר בקומה ראשונה). המצלמה כבר הייתה מוכנה ליד המיטה, אבל עד שפתחתי אותה ולחצתי הוא נמלט לכיוון חצר הבית המקביל ברחוב ארלוזורוב.
אני חולה על החצר האחורית של הבית, שמכוסה כולה בשטיח צהוב של חמציצים. יש בה עץ פיקוס ענק, שמהווה מוקד משיכה לכל סוגי הציפורים באזור: עורבים, עורבנים, בולבולים, צופיות, עטלפים, זרזירים, ויש אפילו נקר סורי בצבע אדום מדהים שמגיע לפעמים לנקוש על הגזע.
בחצר עץ גויאבות שאותו אני זוכר מגיל 6 (64 שנים), עץ משמשים, עץ זית, עץ שסק - חגיגה לעיניים ולחיך. על אדמת החצר אני קולט בשעת לילה קיפודים, שבלולי ענק שגוררים עצמם על המשטח הירוק, פעמיים בשנתיים האחרונות אפילו צבים נראו בחצר. אלמלא אהבתי לטבע הייתי לוקח אותם כחיית מחמד לארגז בבית, ומאכיל אותם גזר וחסה.
בילדות הרגשתי בחצר כמו טרזן. בנינו בוידעם על העץ הגדול שנכרת לצורך הקמת הבית מספר 10, גידלנו כמה כלבים שכונתיים ממוצא כנעני, הייתי מגדל תולעי משי, מטפל בציפורים פגועות וכשכולם היו משקשקים בערב אחרי רדת החשיכה מיללות התנים, הייתי מאזין להם כאילו היו מנגינה ערבה. זו התקופה הנפלאה שבה רבתי עם עצמי על השאלה אם אני רוצה להיות כשאגדל טרזן או ד"ר דוליטל.
חזרתם של התנים משמחת אותי אבל גם קצת מעציבה. בתקופה האחרונה היו בחצר הבית בעל שתי הכניסות שבו אני גר הרבה לידות של חתולים, ליד פחי הזבל התגודדו קבוע 10–20 חתולים - דור ההמשך לוותיקי השכונה. התנים הגיעו לפני כחודש. השבוע עברתי ליד מקום ריכוזם של גורי החתולים כמה פעמים, ולא ראיתי גור אחד. נראה לי שהתנים טרפו אותם. לא הייתי נדרש לנוסטלגיה של ילדותי בחצר ובשכונה אלמלא אני נמצא במתקפת טלפונים של “כרישי נדל"ן", שאחרי תקופה ארוכה הצליחו לשכנע חלק גדול מבעלי הדירות לחתום על פינוי־בינוי. היזמים ושלוחיהם הם מקצוענים ברמות הגבוהות ביותר בפיתוי ושכנוע. נשארתי ביחד עם שכני לוויתן (זה שמו) במאבק בכרישים על הישארות הבית בן שבעת העשורים כפי שהוא.
מסבירים לי שאם אסכים, ארוויח הרבה כסף, תהיה לי דירה הרבה יותר מרווחת, תהיה לי חניה ותהיה לי כניסה מפוארת לבניין, ועוד מיני פיתויים שלא מזיזים לי שערה באזור העכוז.
הסברתי ל"צדיקים" שכסף לא מעניין אותי, לא חניה ולא לובי משיש. אני רוצה לקום בבוקר לקול ציוץ הציפורים, לראות את העצים והחמציצים. לא רוצה בטון, צפצופי שלטים של מכוניות בחניה. הם מנסים, מפתים, אחרי שהבוס נכשל, נשלח בוס אחר, ואחריו מנהלת הפרויקט, וההסברים שלי הם שכל הפיתויים שלהם לא מעניינים, אני אוהב ומעדיף את הבית הישן והפשוט עם החצר האחורית על פני בניין מפואר שיהפוך אותי ל"עשיר" יותר.
בפעם האחרונה שבה נציגת החברה היזמית (“תדהר" שמה) צלצלה, על הכבל הישן של בזק מול החלון נעצר לתחנת ביניים, בין עץ לעץ, שלדג יפהפה (יש תמונה). הסברתי לנציגה מה אני רואה לנגד עיני וכמה אני מוקסם מהצבעים הנהדרים, והיא דיברה איתי על זה שעוד שמונה מטרים רבועים בדירה ישדרגו אותה וישפרו את איכות חיי. סגרתי את הטלפון, לא לפני שביקשתי ממנה לא להתקשר יותר.
ביום ראשון בלילה הכנתי את המצלמה, קיוויתי שהתן יבוא ואוכל לצלם אותו למרות החשיכה היחסית בחצר. וכאילו בהזמנה, נשמעו כמו קולות קרב ויכולתי לזהות שיללת התן מלווה ביללות בעתה של חתול. זינקתי לחלון ולא ראיתי כלום. הרגשתי שהתן עדיין באזור (הטרזן שבי) ואכן פתאום נשמעה יללה, אולי של שביעות רצון, והתן הביט עלי כשפתחתי את החלון. העיניים שלו נצצו בחשיכה כמו עיניהן של חיות טרף בג'ונגלים ובסוואנות של אפריקה. בריצה מעכזת הוא נמלט לעבר החשיכה. הייתי בהיפנוזה, שכחתי להפעיל את הווידיאו במצלמה.
ידידה שלי, א', אחות בכירה באיכילוב, גרה כמה מאות מטרים ממני, ברחוב רמז ליד גימנסיה הרצליה. היא סיפרה לי שבחודש האחרון גם בחצר ביתה נשמעת יללת התן, והיא ראתה אותו פעמיים בחצר. א', חתולאית (מאכילה חתולים) ותיקה סיפרה בצער שהחתולה העיוורת שאותה היא מאכילה נטרפה, כנראה על ידי התן השכונתי שלה. מבירורים שערכתי מתברר שהתנים פושטים בלילה על עוד בתים באזורים הקרובים לירקון ולכיכר המדינה. אנשים שמעו את היללות מקפיאות הדם ולא העלו על דעתם שאלו יללות תנים.
קחו אוויר, צפירת הרגעה: תנים אינם מתנפלים על בני אדם, אלא אם כן יש גורים בסביבה ובני האדם מתקרבים עד כדי איום על הגורים. חובבי הזמר העברי שקוראים את הטור ייזכרו בוודאי בשירו של יצחק כצנלסון (לחן עממי) “מה יפים הלילות בכנען" הפזמון החוזר של השיר הוא: “יללת תנים נוגה תחצה דמי הליל".
2. ביום שני בצהריים הוציאה דוברות המשטרה הודעה שעל פיה המשטרה עצרה 22 חרדים בגילי 22–60 בחשד לביצוע עבירות מין בנשים ובקטינים בשנתיים האחרונות. החשודים, תושבי ירושלים, בית שמש, ביתר עילית ובני ברק, נעצרו בפשיטה משטרתית שבמהלכה הותקפו השוטרים, הושלכו עליהם חפצים ונופצו חלונות של ניידות משטרה.
באמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת עבדתי כמציל בחוף הנפרד לחרדים, רצועת חוף בין חוץ מציצים לחוף הילטון. החוף היה בתקופה מסוימת מחולק לשני חלקים שהפרידה ביניהם גדר עם בד יוטה ירוק. בצד אחד רחצו והשתזפו נשים ובצד השני הגברים. הקטע במים היה מופרד על ידי גדר עץ, כדי שהגברים לא יצפו על הנשים והנשים לא על הגברים.
בתקופה הזו עשיתי דיפלומה בכל הקשור לחרמנות ולעבריינות המין של חלק מאנשי המגזר החרדי. לא רוצה לתת תיאורים ארוטיים מדי, אבל דמיינו לעצמכם חרדים ששוכבים על הבטן בחול ליד הגדר המפרידה ונעים על החול בתנועות משגל, אחרי שהפשילו את הגטקעס ונצמדו בגופם לחול החם, כשעיניהם נעוצות בנשים מבעד למרווח שבין הבד שעל הגדר לחול, עד שבאו על סיפוקם והפרו את החול הקדוש בזרעם.
יום אחד, כשאחד מהרבנים החשובים, שהיה לו תפקיד בכיר בעירייה, בא לתחנת ההצלה כדי להתקלח ולהסתדר (פרוטקציה), הסברתי לו למה חבורת הגברים ששוכבת על הבטן ליד גדר ההפרדה נמצאת שם. הוא לא האמין. ירדתי איתו מתחנת ההצלה ובחשאי הגענו עד קרבת הגדר, ואז הוא צעק בקולו הרועם: “כולם לקום עכשיו!". הצעירים ההמומים שראו מי הצועק זינקו ממקום רבצם כשאצל כולם הבולבול ניצב והם מנסים להרים את הגטקעס כדי לכסות אותו. הרב לא הגיע מאז אותו יום לחוף.
כמי שהיה נוסע בקו 61 לבני ברק, אני זוכר את המתחככים שכאילו במקרה המרפק שלהם היה מתחכך בציצקס של נערות צעירות, או כשהאוטובוס היה מיטלטל היו נצמדים לאחוריה של האישה שעמדה על ידם, אבל כל זה בקטנה. ככתב פלילים ראיתי את התיקים האסורים לפרסום שהגיעו, ובהם מעשי אונס ומעשים מגונים, חלקם מהמזוויעים ביותר, שקשה להאמין לאיזו רמת שפלות הם הגיעו. במגזר דאגו להשתיק את המקרים וכמו במקרה של המעצר האחרון, למשטרה יש דיווחים ש"משטרה פנימית" ומיני משמרות למיניהן “טיפלו" בעברייני מין במגזר בחסות רבנים שהטילו עונשים על הפושעים, אבל הוטל איסור פרסום על המקרים כדי שלא יצא שם רע לחרדים, וכדי שבני המשפחות המעורבות לא ייפגעו כתוצאה מהפרסום בענייני שידוכים ופרנסה.
לפעמים כשהייתי מדווח ברדיו על כך שעבריינות המין במגזר החרדי הרבה יותר גדולה ממה שחושבים, צעקו עלי שאני שונא חרדים. אני לא, אבל אני מתעב את הצביעות והעמדת הפנים של כל מיני חולירות, גנבים, אנסים, פרזיטים, שמשחקים אותה צדיקים המקפידים קלה כחמורה על תרי"ג מצוות.
3. ריח בחירות באוויר. ראש הממשלה שכנראה לחוץ מתמיד, מאיים בעזרת סריסיו שאם כך וכך יהיה בניגוד לרצונותיו ומאוויו, הוא יכריז על בחירות. מערכות החדשות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית פוצחות מיד בפסטיבל הסקרים–שקרים, הפרשנים מפלצנים פרשנויות, משרדי הפרסום מחככים ידיים ומתחילים לתכנן קמפיינים לבחירות, לוביסטים מריחים את ריח הבוכטות באוויר, יחצנים ודוברים משרבטים רעיונות ללקוחות שטרם פנו אליהם, והילולת הטרום בחירות החלה.
נזכרתי שבעקבות אחת ממערכות הבחירות ומה שהתרחש לאחריה כתבתי פזמון שהולחן ובוצע (שתי גרסאות) על ידי ליליה ולהקה פיקטיבית תחת השם “ואלס בחירות" והיוצר והמוזיקאי אמנון קבולי, תחת השם “רוק בחירות". הנה השיר:
תסתכל לי בעיניים, אדוני הנבחר
אני אזרח קטן שמפחד מהמחר
רוצה שתענה לי, בלי לשקר
לאן אתה בורח, לאן ת'ממהר?
הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון
איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?!
אה אה הלכה המדינה
לפני הבחירות אתה הגון וישר
מספר לכולם כמה את מוכשר
מביא תעודות, מסמכים, קבלות
על פעילות חברתית, על טוהר מידות
הרחוב מעוצבן...
נסיעות לחו"ל, חופשות ללא גבול
תקציבי עתק למטרות ייעול
רכב מהודר, לכבוד השר
עם שמירה אישית על גוש הבשר
הרחוב מעוצבן...
נטולי רגשות חסרי רחמים
במלונות פאר, חמישה כוכבים
עם אנשי עסקים, עם פושעים על רמה
אתם עושים קומבינות על חשבון המדינה
אה אה הלכה המדינה
הרחוב מעוצבן הרחוב בדיכאון
איך בחרנו שוב באדם הלא נכון.