בנימין נתניהו צודק. יש פער בין המצב האמיתי של ישראל לאופן שבו היא מוצגת בתקשורת. גם בתקשורת העולמית וגם בתקשורת המקומית. הפער בין המצב האמיתי לדיווחים הבינלאומיים נובע מכך שאנחנו קטנים, לא מעניינים ונכנסים לחדשות רק כשמתרחש כאן משהו בעייתי, מטריד או יוצא דופן כמו טרור, פיגועים, מלחמה ולהבדיל, רכישת מובילאיי. עכשיו, מכיוון שיש הרבה יותר פיגועים מאקזיטים נוצר פער.
את הפער מנסים למלא בתעשיית ההסברה שעובדת לא רע, עד שזה מגיע לכיבוש ולשטחים. הפער בדיווחים של התקשורת בישראל נובע מכך שאנחנו מדווחים יותר על מה שמתאים לקטגוריה של "לא" ופחות על שמתאים לקטגוריה של "כן". כלומר, התקשורת מדווחת בעיקר על מה שבעייתי: מחדלים, שחיתות, קרבות פוליטיים, חקירות משטרה, אלימות. על סיגרים ושמפניות שהגיעו ממיליארדר מפנק ידווח יותר מאשר על התגייסות למען מעון חוסים בדרום. יש יותר חדשות רעות מאשר חדשות טובות.
מודה באשמה. זה התפקיד של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית, שלא חייבת לשבח את השלטון או להאדיר אותו אלא משמשת כמבקרת יומיומית של הפעולות השוטפות של ממשלה נבחרת. כל ממשלה. זה התפקיד של העיתונות במשטר שבו האזרחים בוחרים את המנהיגים: לדווח על מה שקורה ולהתמקד בעיקר במה שמקולקל כדי להסב את תשומת לב הציבור ולהאיר בפנס במקום שאחרת היה נותר בחשיכה.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא חשיפת חברי יוסי מזרחי בערוץ 2 את ההתרחשות בבית האבות בצפון. התמונות של מטפלים מכים ומשפילים קשישים ממחישות את תפקיד התקשורת ואת ההתעסקות שלה במה שרקוב. מזרחי האיר בכתבה את הפינה החשוכה שאף אחד לא רוצה לראות. האם לא ידענו שקשישים שאין להם מספיק כסף נאלצים להתפשר על תנאי חייהם בסוף דרכם? ידענו, אבל העדפנו לא לראות ולא לשמוע. כל אחד עסוק בשלו. עדיף לקרוא על פרופ' אמנון שעשוע ולדמיין מה הוא יעשה במאות מיליוני הדולרים שלו מאשר לראות שוב קשישים בטלוויזיה. עדיף לעצום עיניים ולדמיין.
בפרסומות מראים לנו בית אבות יוקרתי, משחקי ברידג' וביקור נכדים, אבל יוסי הציב לנו מראה, וראינו דרכה פשע, עוול והתעללות בחסרי ישע. הוא תפס את תשומת לב הציבור, והמערכות החלו לפעול: חקירת משטרה, אכיפה, חקיקה ודיון ציבורי. אולם אם נסתפק רק במקרה הזה זו תהיה טעות. המראה שעלה מהכתבה צריך לעורר אצלנו שאלה רחבה יותר: האם במדינה כל כך מוצלחת כמו זו שרואה לנגד עיניו ראש הממשלה, ייתכן שיהיה יחס כל כך מחפיר לאזרחים ותיקים? האם אנחנו משלימים עם דעיכתו האטית של אדם אל מסכנות ואומללות רק כי אימצנו כמדינה את המודל הקפיטליסטי במלואו ומי שאין לו "אכל אותה"?
כשהמציאות מורכבת
נתניהו כינה את העיתונות תעשיית הדכדוך. אנחנו רואים שחורות במקום לדווח על כל הדברים היפים שקורים. אכן, יש פער בין המציאות המורכבת לדיווחי התקשורת. יש יותר דיווחים על מה שמטריד מאשר על הדברים הטובים. אבל תעשייה? דכדוך? אנחנו תעשיית דכדוך? אדוני, אתה שומע מה שאתה אומר? אתה, שנבחרת פעם אחר פעם על גלי ההדף של אופטימיות היתר של התקשורת; אתה שהפכת את הפסימיות, החרדה וההפחדה לגשם של פתקי מחל;
אתה מאשים אותנו בדכדוך? הרי אם התקשורת לא הייתה עולצת ומלאת אופטימיות מהבטחת השלום, לא היית יכול לומר שצדקת כשראית איך זה קורס ומתפוצץ. הרי אם התקשורת לא הייתה מפיחה אופטימיות לשינוי פוליטי משמאל - אף על פי שזה היה כמעט חסר סיכוי - לא היית יכול לסחוף את המצביעים כדי להוכיח שצדקת שוב.
כתב האישום נגד התקשורת נוגע כמעט תמיד לאופטימיות יתר. לתופעת העדר. לניתוח לא מדויק שנותן הנחת מצב רוח וליברליזם למציאות האכזרית. דכדוך? בדיוק להפך, התקשורת הרי מכורה לתקווה. במקום שבו התקשורת ראתה חומוס בדמשק, אתה ראית נשק כימי וטילי סקאד; במקום שבו התקשורת ראתה גיוס חרדים ושוויון בנטל, אתה ראית את האינטרס הפוליטי של חזית חרדית עם יעקב ליצמן, משה גפני ואריה דרעי; במקום שבו התקשורת ראתה הסכם גרעין בינלאומי שמרחיק את איראן עשר שנים מפצצה, אתה ראית הסכם מינכן, שנותן פרס לבריון של השכונה. במקרים רבים הצלחת לשכנע אותנו. לרסן אותנו. אפילו לאלף.
אתה הרי מלך משרטטי התמונה בשחור וירוק של אסלאם רדיקלי, מהשיעים ועד אימת דאע"ש וחיזבאללה. בגלל העובדה שאתה כל כך עקבי בשרטוט הדכדוך אנחנו הפכנו מכורים. התקשורת הציגה באופן די מאוזן את החלטתך להתעמת פומבית עם נשיא ארה"ב ברק אובמה ולתקוע לו נאום בקונגרס, ורוב הפרשנים בישראל מתחו ביקורת חריפה על הסכם הגרעין, בניגוד לקו הדיווחים הבינלאומי.
תהליך דומה עברה התקשורת אל מול הפלסטינים והעולם הערבי. כששר החוץ האמריקאי ג'ון קרי אמר לי בראיון ב־2013 שהוא רואה בעיני רוחו כבישים מישראל לירדן וסעודיה, אמרתי לחברַי, לצופים ולאנשי לשכתו שהוא לא מבין איך הישראלים חושבים, שהוא מנותק. הסברתי בעדינות שלישראלים אין שום פנטזיה על נופש הכל כלול בג'דה או טיול שופינג בקניון בריאד, אלא רצונם בדבר פשוט בהרבה: להתנתק מהערבים. גדר. הם שם. אנחנו פה וזהו.
בכל זאת הדימוי של נתניהו מוצלח. "מה שאני רואה מול מה שהם רואים", תפס והפך למטבע לשון. הוא היה אפילו משכנע, עד שהגיע לפקקים. מסיבה פשוטה: הישראלים עומדים בפקקים. הרבה. כל יום. כל השנה. וזה לא ישתנה באופן מהותי בקרוב. אנחנו רואים את המחלפים שבונה שר התחבורה ישראל כץ במרץ כבר שש שנים. אנחנו רואים את המסילות והחפירות, ויש לנו הרבה זמן לראות אותן, כי אנחנו עומדים בפקק ונוסעים לאט. מנהיג שחולף על כל פקק מהאוויר או מהיבשה, לא יכול להטיף לעם ישראל נגד הדכדוך. זה לא עובד.
ובאותו דימוי שנתניהו המציא, יש לדבר על תפקידו. כי הוא עלה בדיוק על הנוסחה. להיות מנהיג זה באמת לראות בדמיונך את חזון המדינה בעוד עשור. זה באמת לדמיין איך הפקק מוביל למחלף, איך הצבא מוביל לשלום, איך המס מוביל לרווחת הקשישים. אבל מנהיג אמיתי לא מתעסק כל היום במה כתבו עליו בעיתון, אלא חוזה מה יכתבו עליו יום אחד בספרי ההיסטוריה. במקום שנתניהו רואה עוצמה וביצור העמדות, ההיסטוריה עלולה לראות סטגנציה, חוסר מעוף, הימנעות ממדינאות יצירתית והתחמקות מהתמודדות עם אתגרי העימות באזור. אגב, מי שאמר את זה השבוע היה דווקא נפתלי בנט, שדיבר על החמצה מדינית אסטרטגית מול דונלד טראמפ. אני לא בטוח שהוא טועה, גם אם זה עלול לדכדך מעט את מחנה הימין.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]