1. למרות גילי המופלג אני עדיין ממשיך לפעמים להאמין שבעקבות סיפור מעורר חלחלה יקום השר הממונה, יקים קול זעקה גדול, ידפוק על השולחן ויצעק "עד כאן". ביום שני זה קרה לי שוב, אחרי שקראתי ידיעה שפרסמה ב"מעריב" הכתבת מור שמעוני. תחילת הסיפור בחודש ינואר 2011. צעיר בן 18 נוהג ברכב במהירות העולה על המותרת בשדרות בנימין בנתניה. הוא מגיע לצומת, לא מציית לרמזור אדום. באותה עת עוברת אישה במעבר החצייה באור ירוק. היא נפגעת מהרכב ומוטחת בחוזקה אל הכביש. הנהג הצעיר, שהבחין שפגע באישה, המשיך לנהוג ולבסוף נטש את הרכב.
הפצועה הובהלה לבית החולים. חוקרי משטרה אספו את הנתונים והעדויות בשטח והגיעו אל הנהג העבריין, שבגופו נמצאה כמות אלכוהול שגבוהה פי שלושה מהמותר בחוק. פרקליטות מחוז מרכז הגישה נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים, אי־ ציות לרמזור אדום והפקרת פצוע לאחר פגיעה.
השופטת רות רז קיבלה את טענות הפרקליטות והרשיעה את הנאשם. לאחר ההרשעה התקיים משא ומתן על העונש בין סנגורי העבריין לבין התביעה. באותו זמן מסתובב הבחור חופשי ומאושר ונהנה מחייו. חולף חודש, חולפים חודשיים, ושלושה, ושנה, ושנתיים - ושלוש שנים. המשא ומתן ארוך, לאף אחד לא בוער. במקביל אפשר לקרוא בעיתונים ולשמוע בתקשורת האלקטרונית איך שרי ממשלה, חברי כנסת ואישי ציבור מתריעים על ההפקרות בכבישים, על גזרי הדין הקלים הניתנים לרוצחי הכבישים, אבל כל זה לא מפריע להמשך המשא ומתן בין התביעה לסנגור, עד שהם מגיעים בעזרת השם להסדר ומבקשים במשותף מבית המשפט להטיל על הפושע הצעיר עונש של עבודות שירות בלבד.
בשבוע שעבר קיבלה השופטת את ההסדר. בחלוף כשש שנים מיום הדריסה תוך כדי נהיגה בשכרות, חציית רמזור אדום, פגיעה באזרחית שעברה באור ירוק במעבר חצייה, הזנחת הפצועה ובריחה מהזירה - קיבל הצדיק פסילת רישיונו לשלוש שנים וקנס של 3,000 שקל. השופטת לא גזרה מתן פיצויים לנפגעת התאונה. הסנגור שמח וצוהל הביע תקווה שהבחור הצעיר שאותו ייצג ישתקם במהרה. מהפרקליטות נמסרה התגובה הבאה: "בהסכמתה לענישה שהוצגה בהסדר, שקלה התביעה את העובדה שהנאשם היה קטין בעת ביצוע העבירה, את הודאתו באחריות לגרימת התאונה ואת המלצת שירות המבחן". כפיים! ממתי בן 18 זה קטין? חיילי צה"ל שמתגייסים לצבא ומקבלים נשק ליד הם קטינים? בן 18 הוא גבר מתבגר לכל דבר ועניין, ובעיקר כשהוא נוהג שיכור, עובר באדום, פוגע ובורח.
הייתי בטוח ששרת המשפטים איילת שקד תראה את הידיעה ותצעק "געוואלד", תהפוך שמיים וארץ ותדרוש לבטל את עסקת הטיעון, להעיף את הפרקליטים האחראים לה ולחוקק חוק שמי שנוהג שיכור, חוצה רמזור אדום, דורס ובורח יקבל מינימום חמש שנות מאסר ושלילת רישיון כמספר שנות חייו, ועוד קנס כספי שלא יהיה פחות מפי עשרה מהשכר הממוצע במשק.
אתם שמעתם את קולה הצח, הרם והצלול של שרת המשפטים איילת שקד? לא. גם אני לא. ואגב, הערה קטנה לכתבת מור שמעוני: מאוד חסרה לי בכתבה תגובתה של האישה שנפגעה בתאונה.
2. ראש הממשלה בנימין נתניהו יצא בהודעה בומבסטית נגד התקשורת הישראלית השבוע, כשאמר בפאתוס: "התקשורת היא תעשייה של דכדוך". עוד אמר: "הם רואים פקקים, ואני רואה מחלפים, גשרים ורכבות". צ'מע, ביבי, אני מקווה שאתה לא כועס שמדי פעם אני פונה אליך ככה דוגרי. איך אתה רוצה לראות פקקים כשאתה נוסע בשיירה של מכוניות, כשהווילונות על החלונות סגורים על מנת שלא יידעו באיזו מכונית בשיירה אתה נמצא? איך אתה רוצה לראות פקקים כשלפני שאתה עובר בכביש המשטרה והשב"כ יוצרים לשיירה שלך נתיב סטרילי, שאגב יוצר לפעמים פקקים נוראים. אם אתה באמת רוצה לראות את מצב הכבישים, תצטרף לנהג משאית בקבינה ותעשה איתו מסלול יום עבודה שלם. ככה תראה ממרומי המשאית את הפקקים ואת העצבים בכבישים.
או שאולי תתחפש ליום אחד לפרמדיק באמבולנס של מד"א ותעשה משמרת של 8–10 שעות. ככה תראה במו עיניך את הדכדוך. תראה את השיכורים הזרוקים ברחובות, את הנרקומנים על סף מוות, את הדקורים שהופכים לגושי בשר מדממים. תראה את החבר'ה המתנדבים של מד"א מגיעים לבתים של זקנים חסרי הכרה שמתבוססים בצואתם ובקיאם, תגיע יממה אחת לאירועים שבהם גברים כורתים ראש נשותיהם, לזירות פשע שבהן תראה נשים ירויות, ילדים שעברו אונס וזוועות אחרות.
אם קצת תרד אל העם ביבי, תבין שלא התקשורת היא תעשייה של דכדוך, המציאות היא תעשייה של דכדוך. אלפי אנשים, אדוני ראש הממשלה, מגיעים בימי מצוקה קשים לחדרי המיון וסובלים סבל נורא מזמן ההמתנה ומהמחסור בכוח אדם. כשאתה ובני משפחתך מגיעים חס וחלילה לטיפול כזה או אחר, מיד מרוקנים את המסדרונות, וכל בית החולים עומד דום לרשותך. אם תלך לביקור פתע בכמה מהמוסדות שבהם שוהה נוער במצוקה או נוער בסיכון, אם תקפוץ מחופש לאולם המעצרים ותשמע אילו מקרים מדכדכים נדונים שם, אולי ייפקחו לך העיניים.
אתה טס כמו מלך לאמריקה, סין, אוסטרליה, מוקף צבא של אנשי ביטחון. מתלווים אליך רק תעשיינים עשירים, הממציאים הגאונים, ראשי התעשיות הצבאיות–ביטחוניות. לעתים מתלווים אליך גנרלים, לפעמים חבורת שרים וחכ"כים שלשונם תקועה עמוק בעכוזך - ברור שאתה לא רואה את הדכדוך. אפילו קטעי העיתונות המוגשים לך מדי יום הם קטעים שעברו סלקציה, למען לא תהיה מדוכדך.
בחייאת ראבק, ביבי, תלמד מהמלך חוסיין, שכשסיפרו לו שהעם זועם עליו הוא התחפש ויצא לשוטט בשווקים בין ההמונים, אינקוגניטו, כדי לדעת מה סיבת הזעם של ההמונים המדוכדכים.
כידוע לך, ביבי, סקרים הם שקרים, וסטטיסטיקות מבלפות. הדבר היחיד שיכול לפקוח לך את העיניים זה מראה עיניים ומשמע אוזניים. בקש אישור משרה ומיאיר, דרוש אישור מהשב"כ ולך תעשה משמרת באמבולנס של מד"א או בקבינה של נהג משאית, אולי תעבוד קצת באתר בנייה ותראה מנוף מתמוטט וכמה סינים עפים מפיגום (כי הממשלה המזורגגת שלך לא מקיימת את המינימום הנדרש לבטיחותם של מנופאים ועובדי בניין). צא מהבועה, ביבי, לפני שאתה מפריח ססמאות שחוץ מהלקקנים הקבועים שלך אף אחד אינו יכול להתייחס אליהן בכובד ראש.
3. ואחרי ההתלכלכות, רגע של הזדככות נפש עם שיר נפלא של שלום חנוך. הוא לא כתב אותו על ביבי ולא על הנהג הדורס, אבל אני בטוח שעם המוח האנליטי החריף שלך, אדוני ראש הממשלה, תמצא כמה דברים שיזכירו לך את עצמך:
בלב העיר, באמצע הערב
הוא חולף במכונית מפוארת
גיבור העם מנופף לשלום
זהירות - הוא לא עוצר באדום
במהירות מקצר את הדרך
משאיר אחריו מפולת והרס
הזמן בוער לו וצר המקום
זהירות - הוא לא עוצר באדום
פנו הדרך, הנה בא הרוצח
שור זועם - הוא בכלל לא טורח לבלום
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום
אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר
אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום
מאוחר - הוא לא עוצר באדום
והשוטים אוהבים את הכוח
מאמינים ועוזרים לו לצמוח
מי יציל אתכם כשתבינו פתאום
מאוחר - הוא לא עוצר באדום
הוא לא עוצר באדום
4. לפני מספר חודשים פרסמתי ספר סיפורים קצרים בשם "תקוות שחורות". בשבועות האחרונים אני מקבל תגובות שעושות לי טוב על הנשמה. דמויות ותיקות מתל אביב הישנה, שאת חלקן אני מכיר וחלקן לא, מוצאות דרך להגיע אלי. אנשים מספרים שהם מזהים רחובות, ריחות, קרובי משפחה, אירועים מפעם שגורמים להם ריגוש גדול. הכי מפתיע היה אדריכל ואמן צעיר בשם דורי שאשא, ששלח לי עבודת אמנות שאליה הוסיף את השורות הבאות:
"היי נתן, אני מצרף לך ציור נחמד שעשיתי בהשראת הספר שלך 'תקוות שחורות'. קראתי אותו בשקיקה ובעניין רב, דרך הסיפורים למדתי עליך ועל נוף ילדותך (כמובן גם על מקצת מעלליך בגילך המבוגר יותר). בחלק מהסיפורים הרגשתי כאילו אני בסצינה מסרט של המאפיה בניו יורק או שיקגו. סיפרת על טיפוסים צבעוניים, מעניינים ומפחידים, אבל בעיקר מה שנגע ללבי אלו הסיפורים על הקשישים, על האנשים שהיו פעם צעירים, שעבדו ועמלו ששרדו וכאבו ולמרות הכל המשיכו. אני לא יודע אם בני הדור הזה היו יכולים לעמוד בתלאות כאלו ולהמשיך לבנות, לחנך דור חדש ועדיין לשמור על כללי נימוס ושקט. בכל אופן, בין השורות נתת כבוד רב להוריך, לשכניך ולאנשים נוספים שליוו אותך אז בימים ההם, וזה מקסים".
זהו, אני עוצר פה לפני שאסמיק. את הציור האוריגינלי, שאת התמונה שלו אתם רואים פה במדור הזה, הביא לי דורי ביום שלישי, ואני מביט עליו כשאני כותב את השורות האלו ומתפלא איך הצליח בכישרון רב להכניס את החסקה, תחנת ההצלה, הארובה של רדינג, קו החוף, סיגריות קנט, הוויסקי ג'וני ווקר, הברבוניות ומה לא. אחלה עבודה.