1. בתחילת השבוע - אחרי שגדשה סאת הסבלנות שלי, ונמאס לי לשמוע מכל מיני מומחים שלא מכירים איש בתאגיד סיפורים מסמרי שיער על ה"שמאלנים" המנהלים אותו ועל המוטיבציות הפוליטיות שלהם ועל איך הם תכננו להיפטר חצי שעה אחרי העלייה לאוויר מכל מי שלא חושב כמותם - חשפתי כאן את ההצעה שקיבלתי לפני כמה שבועות לשמש הפרשן הבכיר של התאגיד בטלוויזיה. לא היה לי שום עניין בפרסום הזה, לבד מהמחשבה הנאיבית שבכך אצליח להוריד מסדר היום את גרסת "השמאלנים חטפו את התאגיד". הייתי תמים, כאמור, אבל תרמתי בכך את חלקי לדיון המעניין שהתפתח בסוגיה הזאת.
הדיון הזה נפתח אחרי שכמה עיתונאים, ובהם בכירים וותיקים, נזעקו נוכח ספירת הראשים - של ימניים מול שמאלנים בתאגיד - שתפסה תאוצה בשבוע האחרון. ככל שזה תלוי בי, אין לי בעיה עם הספירה הזאת. את דעותי הפוליטיות לא הסתרתי אף פעם. ביחס לכמה מחברי הימניים (כך, לפי כל הספירות), הרגשתי קצת מבוכה. לא משום שאני יודע שהם לא אנשי ימין אלא משום שהתברר פתאום שרק לעיתונאים מדגם מסוים יש זיהוי פוליטי, או במילים אחרות, שבתאגיד יש אנשי ימין ויש עיתונאים.
וזה הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מאורי אורבך ז"ל, ושכבר סיפרתי כאן בעבר, על בוקר אחד שבו התעורר רזי ברקאי עם חום גבוה. בגלי צה"ל חיפשו מי יחליף אותו ובסופו של דבר בחרו באמנון דנקנר ז"ל. "חשבתי לעצמי", אמר לי אז אורבך, "למה ברור להם שאם רזי חולה, עדיף לשבץ במקומו את דנקנר ולא אותי, לדוגמה. והשבתי לעצמי שמבחינתם דנקנר הוא 'עיתונאי' ואני 'ימני'".
עברתי על רשימת המתקוממים על הפרופיילינג הפוליטי, ונדמה לי שמצאתי ביניהם מכנה משותף. כולם אנשי שמאל שיושבים כבר הרבה שנים ליד המיקרופון, ומהמקום הזה הם צודקים כשהם מתנגדים שיספרו אותם כ"שמאלנים". כמו פרופסורים אשכנזים שלא אוהבים את אלה שסופרים כמה מעט מזרחים יש באקדמיה. כמו גברים שלא סובלים את מי שבודקים למה הם מקבלים שכר גבוה יותר מהאישה העובדת לצדם. מי שיושב היטב על הכיסא, לא אוהב לעשות חשבון נפש ולשאול איך הוא שם ואחרים ששונים ממנו לא. ולכן, צריך לספור. בטח לספור. כל הזמן לספור. כי אם לא נספור, לא נוכל לתקן. אם לא נגיד בקול שאין איזון וגיוון, לא נוכל להגיע בחיים לאיזון ולגיוון. מי שמדחיק מחלות, לא נוטל תרופות.
# # #
יש לי ביקורת חריפה על ההתנהלות של בנימין נתניהו בכל מה שקשור לתאגיד. כתבתי אותה כאן גם לפני ההחלטה האחרונה שלו, וגם אחריה. ולמרות הכל, אני לא מתחבר כהוא זה לצעקות על מותה של העיתונות החופשית ועל הדיקטטורה ועל טורקיה ועל ארדואן ועל כל הג'אז הזה. יש כאן תקשורת חופשית שנושכת בעוצמה, וטוב שכך. אין פה עיתונאים שמפחדים, וגם זה טוב מאוד.
שמעתי השבוע את רינה מצליח מספרת בתוכניתו של רזי ברקאי ש"יש תחושה של סתימת פיות". "מתחילה להיות צנזורה עצמית של עיתונאים", אמרה. "מתחיל להיות פחד לדבר, להגיד מה שאתה חושב. רק בגלל שאני כבר עם שערות שיבה, אני מרשה לעצמי להגיד מה שאני רוצה". ומה שהטריד אותי יותר מכל כששמעתי אותה, הוא שאני משוכנע שהיא מאמינה למה שהיא אומרת. שהיא באמת מרגישה ככה.
העניין הוא שיש מקרים שבהם אין ברירה אלא להישאר בתחום התחושות, ויש מקרים שבהם אפשר בקלות לבדוק את העובדות ולגלות מי מדבר לעניין ומי מצייר לעצמו מציאות מדומיינת. רינה מצליח מרשה לעצמה לדבר כמה שהיא רוצה ומה שהיא רוצה, לא בגלל שערות השיבה שלה, אלא משום שהיא יושבת בכל האולפנים. היא מאיישת דרך קבע את הפאנל של "אולפן שישי" עם עוד ארבעה עמיתים שחושבים בדיוק כמוה בכל סוגיות הליבה הפוליטיות והמדיניות, ומרגישה שסותמים כאן את הפה. היא מגישה את "פגוש את העיתונות" ובטוחה שלא נותנים פה להשמיע קול. היא משדרת עם רזי ברקאי בפריים טיים של גלי צה"ל ומשוכנעת שלא נותנים לשמאלנים לדבר.
מצליח היא רק דוגמה. לכו חפשו קצת בגוגל ותמצאו הרבה מהעיתונאים המובילים בישראל, אלה שממלאים כבר הרבה שנים את כל האולפנים, משתתפים אחת לכמה חודשים במיזם כזה או אחר שמזהיר שמשתיקים פה, ולא נותנים פה לפרסם תחקירים ורוצחים פה את חופש הביטוי. פעם הם חותמים על עצומה, פעם הם מקליטים קליפ, פעם הם מתכנסים בסינמטק לאירוע פרידה מהדמוקרטיה.
ואי אפשר בלי מילה בעניין הזה גם לאסף הראל, שהשבוע שאל איפה הפלורליזם ולמה התאגיד מציע את תפקיד הפרשן לאיש ימין ולא מציע שיהיה לצדו גם מישהו עם דעות אחרות. וכשאתה קורא את האיש הבאמת־חביב הזה שואל את השאלה הזאת, ולא תוהה לצדה איך ייתכן שמעולם לא הוצגה לצד התוכנית שלו, בשם אותו פלורליזם, גם תוכנית סאטירה שאיננה שמאל, אתה מבין כמה עמוק הניתוק.
# # #
אחד הדברים שמדהימים אותי בכל פעם מחדש הוא חוסר היכולת של עיתונאים להסתכל פנימה, אל מקום העבודה שלהם. קחו, לדוגמה, את הפרצוף שלנו כפי שהוא משתקף במדד המקיף של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ל־29% מהציבור אין בכלל אמון בתקשורת. ל־46% יש די מעט אמון. ל־21% יש די הרבה אמון. ורק 3% דיווחו שיש להם הרבה מאוד אמון בתקשורת (ירידה מ־15% בשנת 2005). עזבו רגע את הנתון המזעזע הזה. שימו לב לפילוח הפוליטי של הסקר. 12% בלבד ממי שמגדירים את עצמם אנשי ימין נותנים אמון בתקשורת. ואתה קורא את המספרים האלה ולא מבין איך אנשי תקשורת שמלהגים ללא הרף על חשיבות העיתונות לא מזדעזעים מסקר שאומר בצורה הכי פשוטה שאחוז גבוה מהציבור לא מאמין לשום מילה שהם מוציאים מהפה.
למה אין אמון? בגלל הרבה סיבות. הראשונה שבהן, לטעמי, היא שיותר מדי אנשים מסתכלים בטלוויזיה ולא מוצאים בה שום דבר שדומה להם. וכשאין שם מישהו שנראה כמוהם או מדבר את שפתם, הם רואים במה שרץ על המסך משהו זר ומנוכר.
בשלישי שמעתי את אילנה דיין בגלי צה"ל. "הרבה מאוד שנים חשבתי שנתניהו צודק כשהוא מדבר על תקשורת שמאלנית", אמרה. "...הייתה פה מקהלה לא עליזה, היינו עדר, הייתה פה תקלה... הבנתי את הצורך בלפרוץ את הדבר הזה". אילנה דיין היא אחת העיתונאיות הכי מוערכות עלי. אבל מה שהיה חסר לי כל כך הרבה שנים, אצלה ואצל עוד שורה של עיתונאים בכירים, הוא הרצון לקום ולתקן את אותה "תקלה". סהדי במרומים, אני לא אומר את זה בעקיצה או בסניטה. ממש לא. אבל במשך שנים היה ברור לי שלא יכול להיות שאנשים הגונים לא רואים שמשהו פה לא נורמלי, כשחלקים גדולים כל כך בציבור לא נמצאים במקום שבו משמיעים קול. והרי בשורה הראשונה של העיתונאים לא חסרים אנשים הגונים. ואילו האנשים ההגונים האלה היו מדברים על הבעיה הזאת בקול גדול, וחותמים על עצומות ומכנסים כינוסים ויוצאים לרחובות, הם היו יכולים להביא לידי שינוי. כמה פיללתי לקולות האלה. כמה התאכזבתי כשהם לא הגיעו, או שהגיעו באיזו רבע אמירה רפה, בחצי פה.
רק השבוע שמעתי וראיתי עוד שני קמפיינים חדשים שבהם מכריזים עיתונאים באומץ על הצורך להיאבק למען חופש העיתונות. בואו נגיד את האמת, כדי להצטרף לקמפיינים האלה לא צריך שום אומץ. אומץ צריך כדי לצלם קמפיין העוסק בסוגיה התקשורתית שמעסיקה יותר אזרחים מכל סיפורי הארדואן האלה. ואין דבר שמעסיק אזרחים יותר מהתחושה שהעיתונות שהם צורכים אינה מגוונת, ומוטה ופועלת לפי אג'נדות.
ומה נדרש כדי לשנות את זה? כמה עיתונאים בכירים שירימו את נס המאבק. לא כמוני. אני חשוד. אני מהצד הימני של המפה. אני מחפש כמה גיבורים מהצד השני. ולא מוצא. כלום. כי כדי להיות חלק מהאליטה התקשורתית ולצעוק מהמקום הזה שמשהו עקום, צריך להיות אמיצים ולהיות מוכנים לצאת ממרחב הנוחות. ובכל העיתונות הגיבורה הזאת, שמספרת לכם על אומץ הלב שלה בביצוע תחקירים, אין אף אחד שיש לו האומץ לזה. כי לא צריך להיות אמיץ כדי לפרסם תחקיר. צריך להיות אמיץ כדי לעמוד בתוך ביצת הברנז'ה, לדפוק על השולחן בערוץ 2 או 10 ולהגיד: "חברים, אנחנו לא בסדר. אנחנו פוגעים באמון הציבור בעיתונות שכל כך חשובה לנו. אי אפשר לעשות תקשורת שבה רוב העם כמעט שלא נמצא".
ומי לא נמצא אף פעם במקומות הדורשים אומץ או מוטיבציה להגיד את הדברים האלה? אלה שצועקים הכי חזק שהעיתונות חשובה להם. דליה דורנר, שנזעקה השבוע לזמן דיון דחוף על מצב התאגיד; ארגון העיתונאים, שרכב השבוע על הגל והגיש עתירה לבג"ץ נגד פשרת נתניהו־כחלון, אבל לא עסק עד היום ולו לדקה אחת בסוגיית האיזון בתקשורת; והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שיודע לצלם סרטונים, אבל תמיד־תמיד חופש העיתונות והדמוקרטיה באים לו רק מצד פוליטי אחד.
אז כן, השבוע מצאתי אותם ניצבים בצד שלי במערכה על התאגיד, אבל כדי להיות ישר עם עצמי לא אוכל לעמוד לצדם גם כשזה משרת אותי נקודתית. כי כולם, כל הצבועים - ממועצת העיתונות, דרך ארגון העיתונאים, ועד המכון הישראלי לדמוקרטיה - נמצאים תמיד רק במקום שבו הברנז'ה מוחאת כפיים.
ואם נחזור לתחילת הטור הזה, העולם העיתונאי שלי מחלק בין אלה שעשו משהו כדי לגוון את העיתונות בישראל, ובין אלה שלא. אלדד קובלנץ וגיל עומר, מנהלי התאגיד, נמצאים בצד של אלה שכן. כל הטרמפיסטים שהצטרפו השבוע להפגנות ולמחאות - בצד של אלה שלא.
שימו את הגנרלים בערבון מוגבל
2. על רקע תמונות הזוועה שהגיעו השבוע מסוריה, כדאי להזכיר לעצמנו כמה דברים. ראשית, שעם כל הכאב, וכשרואים ילדים נפגעי גז אי אפשר שלא לכאוב, כולם שם אויבים מרים שלנו. אנשי דאעש ואנשי ג'בהת אל־נוסרה ואנשי אל־קאעידה ואנשי שאר הארגונים למיניהם ולסוגיהם, לא אוהבים אותנו יותר ממה שבשאר אסד אוהב אותנו ואותם. ואם רק הייתה להם היכולת לעשות את זה, ילדי מרום גולן היו נראים כמו שנראו השבוע ילדי אידליב.
שנית, שלמרות כל זה ואף שעל רקע השנאה שלהם כלפינו לא מובן מאליו שנהיה הראשונים שיושיטו להם יד, טוב עושה מדינת ישראל שקולטת המוני פצועים מהמלחמה הזאת ומטפלת בהם. ורק כדי לשבר את האוזן, מדובר עד עתה בלמעלה מ־15 אלף ימי אשפוז, שעלו למשלם המסים הישראלי מאות מיליוני שקלים.
שלישית, חשוב מאוד לחזור אל כל אותם אנשים שהמליצו לנו לאורך השנים לרדת מהגולן תמורת הסכם שלום עם אסד. הן אל הפוליטיקאים, הן אל ארגוני הגנרלים והמועצות לשלום ולביטחון למיניהן. לא כדי לבוא איתם חשבון צריך לעשות את זה, אלא כדי לקחת אותם בערבון מוגבל מאוד כשהם שבים וממליצים לנו את המלצות השלום והביטחון שלהם בגזרות נוספות.
השבוע, אפרופו הערכות, יצא לי לרפרף על אוסף התחזיות שפיזר כאן לפני כמה שנים אהוד ברק, בעניין הסורי. ביוני 2011, אחרי 1,200 ההרוגים הראשונים, הבטיח ברק שבשאר אסד עומד לפני סיום דרכו. הוא גם ידע להסביר איך הוא יודע את זה. "אם אסד ייעצר היום בהפעלת הכוח, הוא ייתפס כחלש ויופל. אם הוא ימשיך בהרג, הסדקים יחלו להופיע גם בתוך הצבא. גורלו נחרץ". חמישה חודשים עברו וברק לא התייאש. אסד, ככל שזה תלוי בו, כבר בדרך הביתה. גם הפעם היה לו, לברק, ניתוח מעניין. "חלק מכוחות הביטחון הסורים מתחילים לבחון מחדש את עתידו של אסד... העובדה שהליגה הערבית פנתה נגד סוריה, והעובדה שעבדאללה מלך ירדן קרא לאסד להתפטר, הן התפתחויות חשובות שמקרבות את אסד אל קץ שלטונו".
עבר עוד חודש, ואהוד ברק הופיע בוועידה העולמית למדיניות בווינה, ובישר שעכשיו זה גמור. "המשפחה הזאת סיימה את תפקידה ההיסטורי. הם ייעלמו כנראה בתוך כמה שבועות". עוד חצי שנה עברה, וביוני 2012, בסגנון שמעון־פרסי, סיפק ברק את אחת האמירות המחוכמות שנשמעו פה בשנים האחרונות, ככל שמדובר בשכנה מצפון. "מדובר בתחילת הסוף או בסוף של תחילת הנפילה". צריך להיות הגונים ולומר שברק כמובן איננו לבד בסיפור הזה, שהרי מיטב הפרשנים הבטיחו גם הם שוב ושוב את נפילתו של אסד.
כך או כך, במהלך חיטוטים שערכתי השבוע, מצאתי משהו שפרסמתי עם תחילת מלחמת האזרחים בסוריה. ירדתי אז אל הארכיון של "מעריב" וחזרתי אל הימים שבהם נבחר בשאר אסד לנשיא. זו הייתה חוויה מרתקת. איזו קבלת פנים עשו מיטב פרשנינו לאיש שסומן אז כתקווה לשלום. אבא שלו היה מטורף, הסבירו לנו, אבל בשאר? הוא משהו אחר לגמרי. "איש העתיד", כינו אותו עיתוני הימים ההם, והזכירו שמדובר ב"רופא עיניים", ב"חובב פיל קולינס", והכי הכי חשוב - במי ש"גולש באינטרנט". שמעון פרס הכריז שבאה תקופה חדשה. אהוד ברק חזה: "סוריה של בשאר לא תהיה אותה סוריה". פטריק סיל, שזכה לתואר "הביוגרף של אסד", פיזר כאן סיפורים שנבלעו אצלנו כמו פיתות במוצאי שביעי של פסח. "השהות בבריטניה השפיעה על דעותיו בכל הנוגע לשלטון החוק, לחופש הביטוי ולמינהל ציבורי תקין...", הסביר, "בני משפחת אסד חונכו היטב להתנהגות טובה, לכבוד לזולת".
ככה נשמעת תזה קורסת
3. פרשת אלאור אזריה עוררה בחברה הישראלית עימות גדול. מעבר לשאלה הנקודתית באשר לדינו של אזריה, התפתחו כאן גם דיוני עומק שניסו להבין מהיכן נובעת התמיכה הציבורית הרחבה בחייל, ועל איזה מצע היא יושבת. הטענה המרכזית נגד התומכים בו זיהתה בחברה הישראלית תהליך התבהמות. מדובר בגזענות נקייה, הסבירו האוחזים בה, שמקורה בעובדה אחת פשוטה. אלאור אזריה ירה בערבי, ואנחנו, גס לבנו בערבים באשר הם. לא דובים ולא ערבים, השיבו במחנה התומכים בחייל. לא גזענות ולא התבהמות. יש כאן ציבור גדול שמתקומם בראותו חייל שירה במחבל, עומד למשפט פלילי ומובל לבית הדין באזיקים.
אזריה נשפט והורשע, והמציאות סידרה לנו הזדמנות נוספת לבחון את הדברים. הפעם זה קרה נוכח סרטון אחר, זה שהציג לפנינו את שוטר היס"מ מכה בפרצופו של נהג משאית ערבי שפגע ברכבו. לכאורה, שוב סיפור של יהודי מול ערבי. לכאורה, שוב איש ביטחון מצד אחד, ופלסטיני מצד שני. לכאורה, שוב הזדמנות לבבונים מהימין למחוא כפיים לשוטר, ואם לא למחוא כפיים אז לפחות לנסות להסביר אותו או להבין אותו או אפילו רק לבקש שיקלו בעונשו. אבל לא. כלום מזה לא קרה. המחלקה לחקירת השוטרים חקרה את השוטר המכה, משטרת ישראל אילצה אותו להודיע על התפטרותו לפני שתעשה את זה ביוזמתה, ומקצה הארץ ועד קצהָ לא נשמעה ולו אוושה קלה של מחאה. לא מצד המתבהמים, לא מצד מי שסיפרו עליהם שהפכו לכנופיות, לא מצד מי שהזכירו לבוגי יעלון את אנשי דאעש.
ואם בכל זאת שמעתם משהו, ככל הנראה אלה היו קולות הקריסה של התזה שנבנתה כאן בעמל רב, התזה על אזרחי ישראל הגזענים שאין דבר שמענג אותם יותר מתמונות של ערבי חוטף מכות.
