מדוע הכו האמריקאים בסוריה? מה היה המניע, ומה הייתה המטרה? כשבוע חלף מאז שוגרו טילי הטומהוק, ותשובה ברורה אין. יש מה שאומרים לתקשורת, לא תמיד בניסוחים מוצלחים: משטר אסד חצה קו מוסרי שאין לאפשר לחצותו. יש מה שמספרים לדיפלומטים סעודים: אמריקה מתכוונת ברצינות כשהיא מבטיחה לבלום השתלטות איראנית בחסות רוסית. יש מה שמבטיחים לבוחרים: זה חד־פעמי , לא נתערב (לפי הסקרים, הבוחרים האמריקאים מגיבים לתקיפה בתמיכה רפה ומסויגת, לפי מפתח מפלגתי). יש מה שמקווים בישראל: אמריקה חזרה!
זו הייתה כמובן תקיפה מן המוצדקות ביותר. דונלד טראמפ סימן קו בחול הטובעני של המזרח התיכון. אוהדיו, לפחות מי מהם שרוצים אמריקה חזקה, לא רק אמריקה בדלנית, יכולים להיות מרוצים. הנשיא הגיב באורח מדוד, שקול, לא מתבטל ולא מתנצל. בדרך גם דרך על בהונותיו של ידידו הטוב ולדימיר פוטין. כפי שהיה צפוי, זו הייתה ידידות קצרה.
טראמפ מעדיף ידידים הסרים לרצונו. מי שמפריעים, כמו פוטין, ואולי גם יועצו הקרוב סטיבן באנון, מקבלים במהרה כתף קרה. כל נשיא אמריקאי, לפני טראמפ ואחריו, מתחבט בשאלה הבסיסית של מעורבות מול מחיר ביחסי ארצות הברית והעולם. כל נשיא וההתלבטות שלו, כל משבר והדילמות הייחודיות לו. ביל קלינטון, בתחילת כהונתו, היסס ולא התערב במשבר ברואנדה - בעקבות טרגדיית ההתערבות בסומליה. לימים התעשת ושלח מפציצים, אך לא כוחות קרקע, ליוגוסלביה. גם אז לא היו הרוסים מרוצים, אך כוחם, רק זמן קצר לאחר התמוטטות האימפריה הסובייטית, לא עמד להם להפריע באופן מעשי.
ג'ורג' בוש היה נועז מקלינטון ונחרץ ממנו. הנסיבות של אחרי פיגועי ספטמבר 2001 אפשרו לו לקדם חזון גדול, אך הנחיתה אל קרקע המציאות הייתה כואבת. בוש התערב הרבה, ואמריקה שלו שילמה מחיר יקר. התוצאה הייתה ברק אובמה: נשיא שמדבר הרבה, מתערב מעט ונמנע מתשלום מחיר. בדיעבד התברר לו, מאוחר מדי - שגם לסירוב לשלם מחיר יש מחיר. ארצות הברית איבדה את כוח ההרתעה שלה ואת טענתה המשתמעת למנהיגות עולמית.
בצלם של שלושת הנשיאים האלה, שקיבלו החלטות הנוגעות למעורבות אמריקאית בעולם בעידן של אחרי המלחמה הקרה, קיבל גם טראמפ את החלטתו לפעול. עד כמה שקע בהרהורים על נסיבות ועל לקחים מן ההיסטוריה אין לדעת, אך לכמה מיועציו ומשריו הבכירים יש ניסיון וידע המשקללים גם את הניסיונות של קלינטון, בוש ואובמה בניהול הסדר העולמי של סוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21.
מכולם אפשר ללמוד שלא קל למשטר את העולם כיום. מכולם אפשר ללמוד שבהיעדרה של הנהגה אמריקאית, שאר העולם מתקשה. מכולם אפשר ללמוד שאמריקה מעורבת היא אמריקה שמשלמת מחיר, ושאמריקה בלתי מעורבת היא אמריקה שמאבדת יוקרה. האם יש לה עניין ביוקרה של מנהיגות? האם יש לה צורך לפעול גם כשהאינטרס המידי שלה אינו מובן אינסטינקטיבית?
הפעולה של טראמפ לפני כשבוע מוכיחה שכן. האמריקאים, או לפחות מי מהם שנמצא כעת ליד ההגה, לא איבדו את האמביציה להנהיג את העולם וגם למשטר אותו. טילי הטומהוק הם הגרסה האמריקאית למכת הסרגל של מורה קפדן על אצבעותיו של תלמיד סורר. זו מכה שאינה משפרת את ציוניו, מכה שאינה הופכת אותו לשקדן יותר, או לסרבן פחות. אבל היא מסמנת את גבול הסבלנות של המורה. עד כאן ולא יותר הוא מוכן לסבול. מכאן והלאה, מדבר הסרגל.
מי שמכם להיות מורים, שואלים הסורים, הרוסים, האיראנים. והם צודקים: איש לא ביקש מאמריקה ללמד אותו הלכות דרך ארץ. אמריקה מינתה את עצמה למורה בכך שהצטיידה בסרגל והוכיחה שהיא מוכנה להניף אותו. וכמובן, יש מידה של פליאה למול מורה לנימוסים, הליכות ומוסר בדמותו של דונלד טראמפ. ומצד שני, עם סרגל קשה להתווכח.