חג החירות כאן. בזכות היד החזקה והזרוע הנטויה והודות למכות אללה יוסטור שהקב"ה הנחית על המצרים הרבה לפני מובארק וא–סיסי, זכה עמנו לצאת ממצרים. בורא עולם קרע לנו את הים, העביר אותנו בחרבה, משם סיבוב קצר במדבר, לוחות הברית, מחלוקות, ריבים, מן וסלע אחד שקיבל בראש, ארץ הבחירה והנה הפכנו לעם חופשי בארצנו. כשסיפורי ההגדה מהדהדים ברקע, הגיע הזמן לבחון מקרוב את חירותנו.



שפע האפשרויות הביא לתוצאה אחרת. השעבוד הוא כיום אדוננו. הפכנו לצמיתים ומעמדנו גרוע מאי־פעם. אסור לאכול, לשתות, לחשוב, להגות ולעשות מה שבעבר היה אפשרי ומקובל. חיינו כבולים, מקובעים, עמוסים ברגשי אשם, שנאה ופחדים מתמשכים. זה מתחיל בדברים הפשוטים ביותר ונגרר למסגרות כבדות משקל בקיומנו.



איפה הימים שבהם היינו טוחנים לאפות, ממותות, אווזים צלויים וזוללים כיד המלך? סועדים בחצר אציל בימי הביניים, דוחסים פלאפל בפיתה בעת החדשה ומטגנים ומבשלים מטעמים טבולים בחמאה ובמרגרינה עד שעורקינו התפקעו? במאה הזאת חלק מהמאכלים הוגלו. סומנו כמוקצים. הגלוטן פס מן העולם, איתו גם בוטנים, חלב, ירקות לא אורגניים, קמח שאינו מלא, סוכר לבן, שוקולד פחות מ־90% מוצקי קקאו, יוגורט, מטוגנים, מתובלים, חריף, פיקנטי וביסלי גריל. במקום זה דוחסים לנו ביצים אורגניות, משקה אורז, מים דלי נתרן, במבה ללא מלח, מלח ללא מלח, קינואה, חטיף אורגני ואוכל מנוטרל מטעם.



כשהגמוניית ריבועי הבטן של מייקל לואיס ונטע אלחמיסטר נותנת את הטון (אני המום מזה שהיא הגיעה לטורי, אבל חייבים להתעדכן), אוי לנו אם תפרוץ פחמימה את סף שפתותינו. מי שחטא בפרוסת לחם שוקל מיד התאבדות. פעם הסתובבנו עם כרס קטנטנה בגאווה. נשים עגלגלות היו נערצות וזכו להיות מונצחות בפורטרטים אלמותיים. היום אם תעז לפתח קימור בטני, תוקע מהחברה ותישלח לגלות בחדר הכושר.



***



עבדים אנחנו לפייסבוק, לטוויטר, לאינסטגרם, לסנאפצ'ט, לטלגרם ולטינדר. אם לא תעלה תמונה בכל שעה, תדלג על לייק לדודה, לחברים מבית הספר, למכר מהצבא ולקולגה מהכדורגל של פעם, תהפוך בשניות לשנוא, לסנוב וללא רלוונטי.



אבדה חירותנו בכל הנוגע לחינוך הדור הבא. בעבר היו הילדים קשוחים. נינג'ות. מי שהתחצף קיבל צעקה, ואם חס וחלילה עבר את הגבול, גם פליק וכפכף מעופף באו בחשבון. היום? זאטוט מתעטש ושמונה מבוגרים מזנקים לקנח את אפו בטישו "היפואלרגני". כל גירוד מוגדר "אלרגיה". צלילי "דא דא" ו"גא גא" מוכתרים "מלל פואטי", והורה שמעז ופונה לילד בלי לומר "סר" ו"אדוני" זוכה לביקור מהמועצה לשלום הילד ואולי למאסר עולם. יש חינוך אנתרופוסופי, דמוקרטי, אלטרנטיבי, בינלאומי וחוץ־גופי, ועדיין הילדים אהבלים, חסרי כבוד להוריהם, לא קוראים ספרים ומדי פעם בפעם מרימים את הראש מהנייד לבקש מזומן.



פגה הזכות להתלבש כמו "שלוכים". בזמנים קדומים בישראל הסתובבו בסנדלים בקיץ ובחורף. כדי להתחמם גרבו גרביים ונעלו סנדלים. מי שהתגנדר נעל פלדיום והרגיש כמו ג'ון טרבולטה. כל אדם החזיק זוג מכנסיים, שתי חולצות קצרות ומעיל דובון שדפק מהצבא ולבש עד מותו. כך הלכו ביומיום לעבודה, לאירועים וללוויות, והעולם עדיין עמד על תלו. עכשיו יש מקצוע חדש: "פאשניסטה". בטלנים שודרגו למעצבי־על, וכל גברת מוכתרת "אושיית אופנה". ואם לא רכשת שלושה "אאוטפיטים" מדי שבוע במחיר חמש משכורות והלוואה, אתה גמור.



***



הלכה לנו החירות בנוגע להבעת דעות. היום אסור לשתוק. וגם אסור לדבר. מי שבעד נתניהו - פאשיסט. נגדו - שמאלן. תומך בתאגיד - שמאלן. מתרפק על רשות השידור - פרזיט. מודה לשם על כך שהגז הושלך על הסורים ולא עלינו - חסר רגשות. מתפלל לשלום הילדים שנרצחו - צבוע. מאמין ליאיר לפיד - נאיבי. מכנה אותו "פופוליסט" - דוגמטי. כשמגיעים לבעיה הפלסטינית בכלל מתפתחת מלחמת גוג ומגוג. אין דעה נכונה. ארץ ישראל השלמה? שתי מדינות לשני עמים? מדינה דו־לאומית? טרנספר? קנטונים? שטחים תמורת שלום? שלום תמורת שלום? שלום בלי שלום? מאות מהדורות ועשרות כלי תקשורת דורשים להציג עמדה וקובעים שמי ששותק שותף לפשע. לאיזה פשע? אלוהים יודע. תלוי מי השופט.



אחרי שראיתי את הרשימה הזאת וקבעתי אמפירית לעצמי ובעצמי שאין לנו דרור בגרם ושעדיף להיות אסיר מדמם במרתפי האינקוויזיציה מאשר לחיות בשנים הללו, עבר חברי הקרוב על הנ"ל והסביר לי חד־משמעית שמשרבוטי עולה שדווקא כן יש לנו חירות אחת כאן בארץ והיא לא תסולא בפז. "מה היא?", שאלתי סקרן.



"אה, זה ברור", השיב ביהירות. "הזכות להוציא לסובבים את העיניים ולגרום להם להתפוצץ מעצבים. בהתאם לזאת, בכל דור ודור מחויבים אנו ללבוש בגדים יקרים, אף על פי שאין לנו שקל בכיס, למען יאכלו זרים וליסטים את הלב; להעלות פוסטים בפייסבוק על הבן המופלא שלנו ולהתהדר בגאווה שהוא מסב לנו דווקא אחרי שנכשל בשלושה מבחני כיתה א' והוא בדרך לחקירה על שוד מזוין; ולהנציח תמונות באינסטוש בזווית שבה גופנו נראה חטוב, כשברקע חוף שמשי ואקזוטי, אף על פי שלילה לפני כן פירקו אותנו יתושי זיקה ולא נשמנו כל הצילום כדי למנוע מהבטן לקבל עליה את מרות הגרביטציה. הזכות לאמלל את האחר", סיכם, "היא חופש אמיתי. בשביל זה היה שווה לצאת ממצרים". חג כשר ושמח.