התעוררתי. צחצחתי שיניים. הסתכלתי על עצמי במראה. עצמי הסתכל עלי. הנהנו לשלום זה לזה. המשכתי לכיוון המטבח, הכנתי כוס קפה. תהיתי אם לשים סוכר בקפה. לאחרונה החלטתי לפתוח ב״דיאטת שתייה״. כלומר, להפסיק לשתות משקאות ממותקים. ומאז בכל פעם שאני מכין קפה - מה שקורה לפחות ארבע פעמים ביום - אני ניצב מול הכוס ושואל את עצמי אם אולי בכל זאת לא יהיה נורא אם בכוס הקפה הזו, רק זו, אוסיף קצת סוכר.
אני ממשיך להביט בכוס, מסיט את מבטי אל עבר צנצנת הסוכר, וחושב לעצמי שלא הוגן שאחרי כל כך הרבה גמילות, אני צריך לבצע עוד אחת ולוותר על עוד משהו בחיי. ככל שאני גדל, כך החיים דורשים ממני לצמצם עוד ועוד דברים - ובכל פעם זה נהיה קשה יותר. אבל לפחות אני לא הנגמל היחיד בבית. ממש אחרי חופשת הפסח הבן שלי עומד להיגמל מטיטולים. "זו חובה?", שאלתי את אשתי באחד הימים, לאחר שהודיעה לי על תוכנית הגמילה העתידית של הילד. ״ברור, בשנה הבאה הוא הולך לגן העירייה, ולא מקבלים שם ילדים שלא גמולים״. ״טוב״, השבתי, "אז אני מקווה לפחות שבניגוד לאבותיו זו תהיה הגמילה היחידה בחייו".
מהר מאוד אני נזכר בפגישה עם המראה ומוותר על הסוכר. עם הקפה נטול הסוכר אני נודד אל חדר העבודה ומפעיל את הסיגריה האלקטרונית החדשה שלי. היתרון הגדול בסיגריה הזו הוא בכך שאינה משאירה ריח ניקוטין באוויר. וככה מפלס המתח ביני לבין אשתי יורד פלאים.
עד כה נהגתי לעשן בחדר שלי, אבל הבעיה הייתה שכמו כל דבר שאני עושה בחיי - גם את זה עשיתי בצורה אגרסיבית ולא מעודנת. זה אומר שביום ממוצע אני מכלה בין קופסת סיגריות אחת לשתיים. והניחוח העולה מחדר העבודה ותוקף את שאר אזורי הבית הוא בהתאם.
אז עכשיו יש לי סיגריה אלקטרונית, שמאזנת את מפלס העצבים במערכת היחסים שלנו. עשיתי הרבה דברים בחיי, עברתי חיים שכללו עליות ובעיקר ירידות, אבל שום דבר - לא הגמילה מסמים, לא ההסתגלות לחיים במשפחה המאמצת וגם לא הביקור בקוריאה הצפונית ובחזית דאעש - לא משתווה לתחזוק מערכת יחסים. ניהול מערכת יחסים מונוגמית הוא האתגר הגדול של המין האנושי. סליחה, האתגר השני, אחרי ההגעה למאדים.
נכון לעכשיו מדברים בנאס״א על משימה מאוישת למאדים שתצא באזור 2030. אבל סליחה, בעצם כשאני חושב על זה שוב, תחזוק מערכת יחסים הוא אתגר יותר גדול. ולמה אני אומר זאת? כי מי שיפילו את המשימה למאדים הן מערכות היחסים.
המסע למאדים כולל כמה שלבים. הראשון הוא הטיסה לשם - בין חצי שנה לשנה. השני הוא השהייה במאדים - לפחות שנתיים וחודשיים. השלב השלישי הוא החזרה לכדור הארץ, שתארך, כמו בהלוך, בין חצי שנה לשנה. כלומר, אנחנו מדברים על מינימום שלוש וחצי שנים שיעשו עשרה אנשי צוות שייבחרו על ידי נאס״א.
אנשי הצוות יהיו משני המינים, וברור שיתפתחו בין כמה מהם מערכות יחסים אינטימיות, מה שיוביל כמובן גם לריבים ופיצוצים. אלא שריב בחלל, ריב אסטרונומי, הוא משהו חמור הרבה יותר מריב בכדור הארץ. הוא נעשה בחלל קטן מאוד - ממנו אין יציאה - ובתנאי אפס כבידה. במקרה הטוב יהיה לנו אדם שייזרק מהחללית או ממתחם הבית המאולתר במאדים. במקרה הגרוע, ובכן, אני אפילו לא רוצה לדמיין את זה. אין ספק שעקב אכילס של המשימה הוא לא הטכנולוגיה אלא מערכות היחסים - וזה מה שהופך אותן בעצם לאתגר גדול יותר מההגעה למאדים.
****
לאחר שכיביתי את הסיגריה האלקטרונית, הוצאתי את הכלב החוצה לטיול. השקט של שכונת רמת אביב איננו שקט רגיל; הוא שקט סטרילי, משתק, ובכל יציאה עם הכלב מרגישים כמו בתוך סרט אילם. אלא שברמת אביב אין שום צ׳ארלי צ׳פלין שיהפוך את הסרט הזה למהנה.
לאחר מכן עליתי חזרה לביתי, נכנסתי לחדר העבודה, התיישבתי בכיסא, שאפתי אוויר ושחררתי החוצה באטיות. ״חג חירות שמח״, צעק הבן שלי והתפרץ לחדר, ובידו כוס של אליהו הנביא שקיבל בגן. ״צריך לשמור כוס יין לאליהו הנביא על השולחן בליל הסדר, כי הוא יבוא אחר כך״, הוא הוסיף, ושאל: ״נכון, אבא?״.
"תלוי מתי הוא יסיים את פגישת האלכוהוליסטים האנונימיים שלו״, אמרתי לילד, שעשה פרצוף של מי שלא ממש מבין על מה אני מדבר. ״טוב, אבא״, הוא אמר והלך.
הבטתי במסך המחשב ופתאום בתוך כל השקט נשמע צליל הודעה. הצצתי בטלפון: ״מאיה מחכה לדבר איתך על הכל בקו החם שלה״. הרגשתי שזה בא לי בול בזמן, באמת אני צריך מישהו לדבר איתו. חייגתי למספר שבהודעה ומהר מאוד ענתה לי מאיה, שאמרה בקול של מי שסיימה לעשן נרגילה: ״שלום, זאת מאיה, בדיוק יצאתי מהמקלחת״.
״שומעת?״, אמרתי לה, "מכירה את זה שאתה מרגיש כמו בשיר של שלום חנוך ששר ׳ואתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם, הולך נגד הרוח׳?".
מהצד השני השתררה דממה, ולאחר מכן נשמע צליל ניתוק. הבטתי אל מחוץ לחלון חדר העבודה שלי. העץ עמד דומם עם ענפיו העירומים. מתחתיו ערימת העלים שנשרו ממנו בשבועות האחרונים.