לפעמים החגיגה נגמרת: כך צריכה ממשלת נתניהו לטפל במשבר האסירים

הדבר הראשון שהייתי עושה, לו הייתה הממשלה ממנה אותי לטפל במשבר הזה, הוא בידול מיידי בין אסירי הפת”ח והארגונים הסרים למרותה של הרשות הפלסטינית, לאסירי חמאס וג’יהאד איסלמי. הייתי הולך לקראתם של אסירי הרשות הפלסטינית באופן מוגבל: לא לתארים אקדמיים, לא לטלפונים חופשי, לא להקלות בכל הקשור לביקורי בני משפחה, אבל כן לדרישות הגיוניות אחרות: טלפונים ציבוריים בכלא בפיקוח, שיפור איכות הטיפול הרפואי וכו’. הגיע הזמן לתת תמריצים לאלה שבחרו בדרך המו”מ, על פני אלה שבחרו בדרך הג’יהאד.

ובמילים אחרות: מעתה והלאה, תנאיהם של אסירי חמאס יוצמדו לתנאים שלהם זכה גלעד שליט בכלא חמאס, לתנאים שלהם זוכים אברה מנגיסטו והאזרח הישראלי הנוסף, וכמובן משפחות גולדין ושאול. אסירי חמאס צריכים לשבת בתאיהם, אם אפשר בבידוד, ללא שום תנאי מקל כלשהו. נקודה. אין סיבה לצ’פר את חברי הארגון הזה מבלי לגבות מחיר. יעלה כמה שיעלה.

הדבר השני שהייתי עושה, זה מתקפת הסברה. להתחיל להראות פרצופים, תמונות, מעללים וקורבנות. בתפוצה רחבה ככל האפשר. בכל השפות. להראות גם את התנאים שלהם זכו עד כה: תארים אקדמיים חופשי, בישול עצמי, קנטינה חופשי, מוצרים מבחוץ ללא הגבלה (שמן זית, אורז, פול וכו’), אפשרות למלתחה פרטית, מותגים חופשי (טרנינגים, נעלי ספורט וכו’), היעדר  אפשרות לחיפושים בתאים, אי הגבלה על חפצים אישיים, ועוד ועוד.

כך נהגה מדינת היהודים הפראיירים עד עכשיו באלה שבאו לבקש את נפשה. לא עוד. לפעמים, החגיגה נגמרת, הקייטנה נסגרת. הלוואי שלנתניהו ולגלעד ארדן תהיה הנחישות לעמוד על העקרונות הללו עד הסוף, בלי למצמץ. 

הדבר השלישי שהייתי עושה, לו הייתי יכול ללחוש על אוזנם של השניים, הוא לספר לנתניהו שהאסירים האלה, הם כולם חתומים בתאגיד. כל השאר, כבר יקרה לבד. הנחישות, כוח העמידה, הנכונות לשלם כל מחיר, הכל יבוא טבעי.