הדר גולדין, אורן שאול ושאר הלוחמים שנפלו במבצע צוק איתן נתנו לי את חיי, ואני לא שוכח את זה. גם ראש הממשלה וגם חברי הכנסת של הליכוד ושל האופוזיציה לא צריכים לשכוח את זה. לכן, אם מקיימים דיון בכנסת בהשתתפות ההורים השכולים, ובכלל בנוכחות אמהות ואבות של לוחמים שסיכנו את חייהם, צריך לדעת איך להתנהג מול הורי חיילים.
צריך לדעת שאסור לצעוק, אסור להפריע לדבריהם, אסור לתקן אותם בהתנצחות. צריך להקשיב ולשתוק. לא חייבים לומר "כן" לכל תוכנית פעולה שלהם, אבל צריך גם לדעת איך לא להסכים לתביעות באופן מכובד.
הבעיה היא שפוליטיקאים בישראל לא מסוגלים בשום אופן להשאיר בבית את הפתיל שלהם, קצר או ארוך יותר, בעת דיון כזה. הוא תמיד מתברר כפתיל קצר מדי. האינסטינקטים הפוליטיים הפכו מזמן את הפוליטיקאי הישראלי לחיית תגובות שלא מסוגלת לרסן את עצמה, גם כאשר ריסון הוא החובה הראשונה. לכן מה שראינו בחדשות אמש לא היה דיון, אלא סערה של אינטרסים פוליטיים צרים שעומדים מעל לכל.
סערה בדיון בכנסת על דוח צוק איתן
אנשי הליכוד לא הצליחו להבין שהם לא יכולים להתנהג באימפולסיביות. הם לא חייבים להפסיק את הדובר מולם בכל רגע שבו נדמה להם כי הוא אומר משהו שעלול להתפרש כטענה נגד הליכוד או נתניהו. גם חברי האופוזיציה לא התנהגו כמי שמבינים שלא כל דבר צריך לתרגם להישג פוליטי רגעי, קצר טווח.
צריך לדעת לדבר מול הורים שכולים. מעודפי הגבייה שיש לכחלון הייתי מארגן קורס כזה וסדנה כזו לחברי כנסת ולפוליטיקאים. קורס אצילות, אפשר לקרוא לו. אני לא מאמין שהוא מסוגל לשנות באופן יסודי את ההתפרצויות הבלתי נשלטות, אבל אפילו שיפור קל שווה את ההשקעה.
מצד שני, צריך לזכור שכאב וזעם של הורים שכולים לא יכולים לשנות את המטרה הגדולה, שהיא קיום המדינה תוך מלחמת התגוננות מפני אויביה. מאז מלחמת השחרור כולנו חיים בזכות נופלים רבים, וגם בזכות גיבורים ונופלים רבים מבני אומות אחרות שלחמו להביס את הנאצים בתנאים ובשדות קרב ובמספרי אבדות ובשגיאות קרביות קשים ונוראיים פי מאה מכל מה שאנו מכירים. אנחנו צריכים לכבד כל אם של כל אחד מהם, אבל רע היה אילו כל אם של כל אחד מהם הייתה קובעת את תוכניות הקרבות ואת המטרה. כי אז הניצחונות שאפשרו את חיינו היו הופכים לתבוסות.