כשיש את סוריה, איראן ודאעש, ארדואן לא נתפס כדבר הכי גרוע שיש באזור

אלפי מילים של פרשנות נכתבו השבוע על המהלך האחרון של רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, שהוביל משאל עם להרחבת סמכויותיו. השאלה מה הוא רוצה נדחקה לשוליים, וההתמקדות הייתה במה שהוא עושה. זה שינוי בריא ומבורך ביחס להתנהלות של מנהיגים בעולם, כי זה המבחן החשוב באמת. 

הרבה מאוד כינויים ניתנו לארדואן, יחד עם השוואות מופרכות למה שקורה אצלנו: דיקטטור, בולדוזר דורסני, שליט כל־יכול וכמובן סולטן. זה גם מתחרז טוב, אז זו כותרת נחשקת ביותר: הסולטן ארדואן. על זה נאמר בשפת הילדים "היה מת", כמו גם ההערכות על "הגמוניה טורקית" והדיבורים על חידוש ימיה כקדם של האימפריה העות'מאנית. הסולטן הטורקי היה דיקטטור קלאסי - הוא שלט בלי תמיכת העם, בלי קלפי ובלי קמפיינים. האימפריה ביצעה מהלכים צבאיים דורסניים של השתלטות על ארצות ועל עמים אחרים, כולל ארץ ישראל. הוא גבה מסים, קיבל נתח מכל "בקשיש", שלט על נתיבי הסחר ועשה כרצונו. 

אחד ששולט ומבצר את שלטונו בכל האמצעים העומדים לרשותו תוך אתגור כללי המערכת, אבל בלי לרסק אותם. יש כל מיני גרסאות של שולטנים - מפוטין, דרך ראש ממשלת הונגריה, ראש ממשלת סינגפור ודונלד טראמפ, ועד נתניהו. הם לא זהים, לפעמים אפילו לא דומים, ולגבי ראש הממשלה שלנו - הוא הגרסה הדמוקרטית והשפויה ביותר למודל השולטנות. 

למרות הפיתוי להרחיב כעת על שולטנות נתניהו, נתמקד בארדואן. דמותו המרתקת היא חלק מרכזי בסיפור, אבל לא פחות חשוב מזה הוא התפקיד המשתנה שהוא ממלא בשנים האחרונות, ובעיקר השיעור הכואב והעצוב שהוא מעביר את כולנו בכוחן של תחזיות, פרשנויות וציפיות, שמובילות לאכזבה, לדכדוך ולייאוש.

ארדואן אינו דיקטטור. עדיין לא. אם כבר, הוא דמוקטטור. הוא התקווה שהתנפצה עבור המערב והמנהיג שהוביל את טורקיה למבחן הדמוקרטי הגדול מכולם - מבחן העם. והעם, כדרכו, אכזב. 

ארדואן החל את דרכו כמי שבא לתקן את המערכת היציבה אך המאוד לא דמוקרטית של טורקיה. הוא עשה את זה ברוח האירופית כדי לעמוד בכללי הקבלה לאיחוד. המצב לפניו יצר מצג שווא של מדינה מתונה ופתוחה - מה שהיה נכון, למעט העובדה הפעוטה שעל כל הסדר והיציבות הנפלאים ברוח אטאטורק, שהוביל בזמנו הפיכה צבאית אכזרית, שמרו חיילים וקצינים. כלומר הצבא היה מעל הממשלה ושמר על כללי הכאילו דמוקרטיה חילונית. בפועל, המוסלמים החילוניים והפתוחים של צבא טורקיה השליטו את דעתם באופן מאוד לא ליברלי. 

פטריק קינגסלי מה"ניו יורק טיימס" דיווח השבוע על כמה קולות כאלה, שהסבירו מדוע תמכו בארדואן. בהם מורה צעירה בת 28, מרווה ארסלן. "ארדואן", היא מסבירה, "הרחיב כמה חירויות אישיות בטורקיה, בעיקר את חופש הדת". לפני עשר שנים היא לא יכלה להירשם לאוניברסיטה טורקית, משום שנשים כמוה, החובשות כיסוי ראש אסלאמי, לא הורשו ללמוד בהן. זאת בגלל חוקים שחוקקו קודמיו, הנתפסים בעיני רבים בטורקיה כחוקי דיכוי חילוניים.

ארדואן שם בהדרגה קץ למגבלות אלה: מ־2008 הוא אפשר לנשים בכיסוי ראש ללמוד באוניברסיטאות, מ־2013 לעבוד בשירות הציבורי, ומפברואר האחרון גם לשרת בצבא. חלק גדול מהאוכלוסייה הטורקית רואה בארדואן מנהיג ששחרר אותם מהדיכוי, שאפיין לדעתם את ארצם ברוב המאה ה־20. "אני לא רוצה לחזור לעידן ההוא", אומרת ארסלן. 

במערב ראו את מהלכיו, ואמרו שאולי הם יפגעו ביציבות, אבל התוצאה תהיה דמוקרטיה בריאה יותר. אובמה, למשל, ראה בו אות ומופת למנהיגות אסלאמית מתונה באזור משוגע. ביקורו הראשון של אובמה לאחר בחירתו לנשיאות היה בטורקיה. הוא אף הכריח את נתניהו להתנצל על משט המרמרה אף שלא היה באמת על מה לבקש סליחה, וזכה באופן אישי להתאכזב מארדואן, שנכשל בכל מבחן מדיני: הוא הימר על יציבות אסד בסוריה ונכשל. הוא הוביל השקעות גדולות בלוב רגע לפני שמשטר קדאפי קרס. והוא הוביל מדיניות של גבולות שקטים, שנשמעת כיום כמו בדיחה עצובה. 

ועדיין, עבור המוסלמים הדתיים, המהווים רוב בטורקיה, ארדואן הוא בכלל משחרר וליברל.

ערד ניר, עורך חדשות החוץ של ערוץ 2, ידען גדול בנושא טורקיה, העריך בעבר שלארדואן יש אג'נדה אסלאמית נסתרת. זה היה נכון במידה מסוימת ונכון גם היום, אבל בשנים האחרונות הגיע ניר למסקנה שמה שמניע את מנהיג טורקיה הוא פחות האסלאמיזם ויותר הארדואניזם. נשמע מוכר?

ארדואן התמכר לכוח, והוא עושה ככל יכולתו כדי לשמר ולשכלל אותו. במרבית הזמן הוא עושה את זה באופן דמוקרטי. בחירות ושוב בחירות, משאלי עם ומבני תמיכה ציבוריים, כמו לאחר ההפיכה הצבאית ולאחר תקריות גזי. העם רוצה את ארדואן חזק, וכמו מנהיגים אחרים, כשהעולם מבקר אותו - זה דווקא מחזק אותו. אירופה הפכה למנוע השפעה שלילי - אם היא נגד ארדואן, העם איתו. גם את זה אנחנו מכירים מקרוב. 

ארדואן מנצל את השיטה עד תום ואין מי שאומר לו לעצור. טראמפ מיהר לברך אותו על ניצחונו למרות סימני השאלה, כי הוא נגד הצבת סימני שאלה על הליך בחירות בעייתי, והאירופים שותקים כי ארדואן מחזיק אותם כבני ערובה. הוא מחזיק אצלו מיליוני פליטים - בין שלושה לחמישה. הזרם ששטף את אירופה הידלדל, וארדואן מחזיק את היד על הברז. מהלך אחד שלו, ופליטי סוריה חוצים ברגל לבולגריה בדרך לפריז ולרומא.

נקודת האור מבחינתנו היא שלראשונה במערכת בחירות שניהל - ארדואן תקף את כולם חוץ מאשר את ישראל. המסקנה השנייה מדכאת ומאכזבת מאוד - כמעט 80 שנה מאז עליית הנאצים לשלטון בדרכים דמוקרטיות, העולם לא פיתח מנגנון יעיל להתערבות ולהצלת אזרחים ומיעוטים מהשלטוניזם במדינתם, גם כאשר ברור שמדובר בזאב עם סממנים פאשיסטיים, שהולך על הגבול של כוחנות חסרת מעצורים. הליך דמוקרטי הוא תנאי הכרחי, אך בלתי מספק. המערב האימפוטנט היה צריך לגבש מזמן מערכת כללים, שכוללת עמידה בסיסית בקריטריונים של שלטון חוק, הפרדת רשויות והגנה על מיעוטים כתנאי להכרה ולשותפות. אבל בסוף, מה שקובע הוא רק האינטרסים, ומי כמונו יכול להבין זאת. לאחר הבחירות שבהן ניצח חמאס, ישראל תומכת בפועל בשלטון לא לגיטימי של אבו מאזן במשך שנים, ונופלת לרגליו של נשיא מצרים א־סיסי, שהוביל הפיכה צבאית נגד הכרעת העם בעד האחים המוסלמים. 

לזה צריך להוסיף את מבחן היחסיות. בתקופה שבה רופא העיניים מדמשק מוביל רצח של חצי מיליון מבני עמו, כשדאע"ש משתולל במזרח התיכון ובאירופה וכשאיראן מנהלת קרבות מדממים בתימן ובסוריה, מהלכיו הכוחניים אך הדמוקרטיים לכאורה של ארדואן לא נתפסים כדבר החמור ביותר שמתרחש כעת באזור.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2

[email protected]