"האם אתה דמוקרט?", הפתיע בשיחת טלפון ב־22 ביוני 1948 בשעות אחר הצהריים קלרק קליפורד, יועץ מיוחד לנשיא ארה"ב הארי טרומן, את ג'יימס מקדונלד, שהיה בעיצומו של סידור ניירותיו בדירתו. כשמקדונלד השיב בחיוב, הודיע לו קליפורד כי טרומן מינה אותו לראש הנציגות הדיפלומטית, בדרגת ציר, ובהמשך - לשגריר הראשון של ארצו בישראל.
בשאלה זו נפתח יומנו של מקדונלד שמתפרסם לראשונה ובלעדית ב"מעריב־סופהשבוע". מקדונלד היה אז בן 62. בתום שליחותו, שנמשכה 28 חודשים, פרסם את רשמיו על אותה תקופה בספר בשם "שליחותי בישראל", שתורגם לעברית (הוצאת אחיאסף, 1951). אך בשל סמיכות פרסום הספר לאירועים הוא נמנע מלכתוב פרטים רבים, או שהצניע אותם. כל מה שלא סיפר אז, כתב ביומנו. במרוצת השנים פורסמו מסמכים של משרד החוץ האמריקאי מאותה תקופה וחלק מניירותיו של מקדונלד, אך זו הפעם הראשונה שבה יומנו על שליחותו בישראל מתפרסם.
את היומן הכתיב מקדונלד באדיקות לבתו ברברה אן מקדונלד (סטיוארט) ולמזכירותיו בכל הזדמנות וזמן שמצא. הוא הוחזק במשך יותר מ־50 שנים בידיים פרטיות ולא היה נגיש לציבור, עד שנמצא ב־2004 והועבר למוזיאון השואה בוושינגטון. על מלאכת העריכה שקדו זה כמה שנים ההיסטוריונים נורמן גודה, ריצ'רד ברייטמן וסברין הוכברג, בסיועה של ברברה מקדונלד. על סמך היומן פורסמו עד 2015 שלושה ספרים, ובימים אלה עומד לצאת לאור הכרך הרביעי, לדברי העורכים הדרמטי והחשוב ביותר - "שליח לארץ המובטחת: יומניו וניירותיו של ג'יימס מקדונלד, 1948־1951", בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה ומוזיאון השואה בוושינגטון.
היומנים כוללים דיווחים מפורטים על הסוגיות המדיניות והצבאיות שעמדו במוקד שליחותו, ומפגשיו עם מנהיגי ישראל והפקידים הבכירים בתקופת מלחמת העצמאות ובשנתיים הראשונות להקמת המדינה. אך אלה הם נושאים שברובם כבר מוכרים, נחקרו לעומק ופורסמו במאות ספרים ומחקרים, שמסתמכים על מסמכים רשמיים שפורסמו מאז בישראל, בארה"ב, באו"ם, בבריטניה ובעולם הערבי. ולכן מעניין לא פחות לעיין דווקא ברשמיו האישיים, מצוקות היומיום והבחנותיו מחיי המדינה שזה עתה הכריזה על הקמתה, שלא נכללו בדוחות הרשמיים שלו ושל אנשי השגרירות.
ברברה "בובי" הייתה בת 21 כשליוותה את אביה למשימתו בישראל. היא ניהלה את משק הבית והתלוותה לכמה מנסיעותיו הדיפלומטיות. היא הלכה לעולמה בדצמבר 2015, בגיל 89, כשהספר היה בשלבי עריכה מתקדמים.
תוכנית מרשל
ג'יימס גרובר מקדונלד נולד ב־1886 באוהיו ולמד לימודי תואר ראשון ושני בהיסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטת אינדיאנה, ואחר כך לימד באוניברסיטת הרווארד. בין 1928 ל־1932 היה שדר רדיו בתוכנית קבועה בשם "העולם כיום" ברשת NBC. אחר כך נסע לאירופה ונפגש באפריל 1933 עם אדולף היטלר. בכרך השני של יומנו מופיעים הדברים המצמררים שאמר לו היטלר כבר אז: "אני אעשה את הדבר ששאר העולם היה רוצה לעשות. הם לא יודעים איך להיפטר מהיהודים. אני אראה להם".
מקדונלד יצא מזועזע מהראיון והשתכנע בדבר אופיו הרצחני של המשטר הנאצי והצורך לסייע ליהודים. הוא עבד בוועדת הפליטים של חבר הלאומים ועסק בעיקר בבעיית הפליטים היהודים. אדישות העולם לגורלם הפכה אותו לפילושמי, והוא גינה בחריפות את הגזענות הנאצית ואת עצימת העין והתעלמות המדינות הדמוקרטיות ממעשיה.
בשובו לארה"ב היה חבר מועצת העורכים של ה"ניו יורק טיימס" ושימש כיו"ר ועדה מייעצת לענייני פליטים לנשיא פרנקלין רוזוולט. ב־1946 מינה אותו טרומן לחבר בוועדת החקירה האנגלו־אמריקאית לענייני ארץ ישראל־פלשתינה, שהניחה את היסודות להחלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
תמיכתו בקליטת פליטים יהודים ובהקמת מדינה יהודית הפכה אותו לבלתי ראוי לתפקיד בעיני שר החוץ ג'ורג' מרשל ובכירי מחלקת המדינה, שהיו ברובם פרו־ערבים ואף נגועים באנטישמיות. לדידם, מקדונלד היה "ציוני" ואוהד של הקומוניזם. גם העורך הראשי שלו ב"ניו יורק טיימס" ובן למשפחת הבעלים, ארתור סולצברגר, שהיה אנטי־ציוני, סלד מהמינוי.
הגנרל מרשל המהולל, גיבור מלחמת העולם השנייה שעל שמו נקראה תוכנית הסיוע לשיקום אירופה לאחר המלחמה, הודיע כי אם לא תעכב ארה"ב את הכרתה בישראל, לא יצביע בעד טרומן בבחירות שעמדו להיערך בנובמבר 1948. טרומן לא התרשם.
דווקא בשל חשדנותו של טרומן כלפי משרד החוץ שלו והאיבה שרחש לו, הוא החליט לבחור במקדונלד. בפגישה עמו לאחר המינוי הוא הסביר לו שהוא רואה בו איש אמונו ומצפה לקבל ממנו דיווחים ישירים ואמינים, ולא דרך המסננת של מחלקת המדינה. כדי להמחיש את אמונו בו צייד טרומן את מקדונלד במכתב תמיכה אישי. "בנוסף לדיווחיך הרגילים לסטייט דיפרטמנט", כתב הנשיא, "אנא דווח לי ישירות... אני מבטיח לך את אמוני המלא בך ואת תמיכתי".
כדי להקשות עליו את השליחות, ניסו במשרד החוץ להוריד את משכורתו של מקדונלד ל־15 אלף דולר בשנה. לאחר מיקח וממכר הוא הצליח להשוותה לשכרו של השגריר במצרים - 20 אלף - וכן הוצאות מחיה, שכירות, אחזקת משק בית, מכונית, נהג וכו'.
לפני שהגיע לישראל נפגש מקדונלד לשיחה בשווייץ על המצב עם ד"ר חיים ויצמן, שביקש את התערבותו לכשייפגש עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שר החוץ משה שרת ושר האוצר אליעזר קפלן, כדי שיעבירו לו כסף למחייתו. ויצמן גם התלונן כי הממשלה הזמנית אינה ממהרת לסדר לו אמצעי תחבורה כדי להחזירו לארץ ולמנותו לנשיא המדינה.
התנכלויות מבית
מקדונלד הגיע לישראל עם "בובי" ועוזרים נוספים באוגוסט 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. אותות המלחמה, כולל בתים שנפגעו מהפצצות חיל האוויר המצרי, ניכרו היטב. הם התקשו למצוא דירה והשתכנו בקומה השנייה של מלון "גת רמון" על שפת הים בתל אביב.
בקומה השלישית השתכנה הנציגות הסובייטית בראשות הציר פבל ירשוב, שהגיע זמן מה לפני מקדונלד. שני הדגלים, האמריקאי והסובייטי, התנופפו על תרני המלון זה ליד זה. "החדרים שקיבלנו הכו אותי בהלם", כותב מקדונלד ביומן, "הם היו קטנים, ללא שירותים, ועיניים זרות יכלו להציץ אליהם משלושה כיוונים". בקומת הקרקע ניגנה תזמורת ג'אז ואלסים וינאיים עד חצות ולא הניחה לאורחים לישון.
"לא רעבנו, אך היה מחסור במזון", כותבת בובי בהקדמה, "את המקרר שלחו לנו מארה"ב. שבועות חיכינו לקו טלפון נוסף". כעבור חודש עברו לתל בנימין ברמת גן, לבית רחב מידות ברחוב שכיום נקרא על שם השגריר. כשאירח בביתו והיה זקוק לכוסות או למפיות, הלכה בובי ולוותה אותם מהשכנה ציפורה, אשתו של שר החוץ משה שרת.
דמי השכירות שדרש בעל הבית, לזר ברואדו, עסקן ציוני מדרום אפריקה שהיה יו"ר מועצת המנהלים של בנק אנגלו־פלשתין (כיום בנק לאומי), היו עצומים: 10,000 דולר לשנה וחוזה לשלוש שנים. הקצבת משרדו הייתה 6,000 דולר לשנה. מקדונלד כעס והתלונן בפני אנשי משרד החוץ הישראלי, שלא הצליחו לשכנע את בעל הבית להעניק לו הנחה. מקדונלד נאלץ לשלם מכיסו את ההפרש - 4,000 דולר שהיו כחמישית ממשכורתו.
ההתנכלויות כלפיו מצד בכירי מחלקת המדינה נמשכו. מקדונלד הודר ממידע חשוב שעניינו המזרח התיכון והסכסוך הישראלי־ערבי. "כדי להיות מעודכן הוא נאלץ לפתח מקורות מידע חלופיים", אומר ל"מעריב־סופהשבוע" אחד העורכים, פרופ' נורמן גודה מאוניברסיטת פלורידה, שבעבר היה בצוות שעסק בחשיפת מסמכים סודיים של ה־CIA. "לנציגות בתל אביב אפילו לא הייתה מכונת הצפנה, ולכן הוא נאלץ להשתמש להעברת דיווחיו בקווי טלפון רגילים, דבר שהגביל אותו מאוד".
לא פלא שהמודיעין הישראלי, שהיה אז בחיתוליו, הצליח בקלות להאזין לשגריר ולאנשי השגרירות. כדי להעביר מידע רגיש במיוחד, שהיה מיועד לאוזני הבית הלבן והנשיא, נאלץ מקדונלד לכתת רגליו למשרדי תחנת הרדיו RCA האמריקאית, שבה היו קווי טלפון באיכות טובה יותר. מקדונלד נעזר גם באמריקאים שביקרו בנציגות ומסר להם מכתבים ומסרים שאותם ביקש שיעבירו לארה"ב.
מליץ היושר
זמן קצר לאחר הגעתו החל מקדונלד במרתון של פגישות עם הנהגת המדינה ופקידיה הבכירים. את גולדה מאיר ראה לפני שיצאה לשמש שגרירת ישראל במוסקבה. הוא העלה בפניה את קובלנותיו של ויצמן. גולדה ענתה כי הסיבות האמיתיות לעיכוב בשובו של ויצמן לישראל הן שתיים: דרישתו כי יוענקו לו סמכויות־על כמו לנשיא ארה"ב, בעוד הממשלה הזמנית החליטה שתפקידו יהיה ייצוגי בלבד כמו בצרפת. והסיבה השנייה, לדבריה, "אין זה סוד שהוא לא מסוגל לסבול את חום הקיץ כאן", ויחזור רק באמצע ספטמבר.
אחד הנושאים המרכזיים שהטרידו את מקדונלד וממשלתו היה החשש מפני "אוריינטציה קומוניסטית" של ההנהגה בישראל, ואפילו תפיסת שלטון קומוניסטית. גולדה הרגיעה אותו ואמרה לו כי היא מכירה היטב את הקיבוצים ואת ההסתדרות ואין לכך שום סיכוי.
לאחר פגישתו הראשונה עם בן־גוריון העדיף מקדונלד להסתפק בדיווח של סגנו (המסמך מצורף לספר), וביומנו שרבט כמה רשמים מפולה, אשתו. "היא אישה מיושנת, אמהית, חסרת יראה מבעלה עם חוש הומור טוב", אבחן. אגב לפי יומני בן־גוריון, מי שדיבר רוב הזמן היה מקדונלד.
ברוב תקופת כהונתו הפגין מקדונלד אהדה רבה לישראל, קיבל בהבנה את מרבית עמדותיה, הדף בעקשנות את עמדות בריטניה והאו"ם שנטו לטובת הערבים, ומעת לעת אפילו התנגד למדיניות של ממשלתו וניסה לשנותה. הערוץ הישיר שלו לטרומן ועוזריו בבית הלבן אפשר לו אף להשפיע ולעצב את המדיניות האמריקאית לטובת ישראל, במיוחד באמצעות דיווחיו כי ממשלת בן־גוריון לא תוכל להסכים לשיבת הפליטים הפלסטינים (המספר שנקב בו הוא 300 אלף).
ביטוי מובהק נוסף להזדהותו עם ישראל היה בביקורת הנוקבת שלו על תוכנית השלום של שליח האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, שהציע להגביל את העלייה לישראל, להעביר את הנגב למדינה הערבית ולהפוך את ירושלים לבירת ממלכת עבר הירדן ההאשמית. על רקע זה חיסלו אנשי לח"י את ברנדוט. "הוא שוב ושוב מפגין חוסר הבנה להיסטוריה היהודית ולדעת הקהל של העם הישראלי", כתב מקדונלד על ההצעה, "אם היה יודע על התפילות היהודיות של אלפי שנים לחזור לירושלים, לא היה מעלה את הצעתו". מקדונלד פעל ללא ליאות למנוע מהממשל האמריקאי להטיל סנקציות על ישראל, ועשה ככל יכולתו כדי שיוסר האמברגו על משלוחי הנשק.
להערכת פרופ' גודה, מקדונלד הצליח לשכנע את טרומן ויועציו כי מנהיגי ישראל לעולם לא יקבלו את תוכנית ברנדוט ולכן יש "לקבור" אותה. אחד מנימוקיו היה כי תמיכה בקבלת התוכנית תפגע בסיכויי היבחרותו של טרומן, שהיה בסתיו 48' בעיצומו של מסע הבחירות שלו. דחיית תוכנית ברנדוט ומניעת העיצומים היו כנראה ההישג הגדול ביותר של הדיפלומט האמריקאי. כישלונו הגדול - אולי נכון יותר לומר אכזבתו הגדולה - היה בכך שלא הצליח להשיג הסכם שלום בין ישראל לירדן, שלמענו פעל ללא הרף ולשם כך נפגש גם עם המלך עבדאללה.
לפרופ' ריצ'רד ברייטמן העורך יש עצה לדיוויד פרידמן, השגריר החדש של ארה"ב בישראל: "קרא את יומניו של מקדונלד. רוב הבעיות שהטרידו את ישראל ומשתקפות ביומנו מעסיקות אותה גם היום: גבולות, מעמד ירושלים, הפליטים הפלסטינים היחסים עם האו"ם וכמובן ארה"ב".
לאחר שסיים את תפקידו בישראל חזר מקדונלד לארה"ב והמשיך להיות מליץ היושר של ישראל ומונה לתפקיד יו"ר מפעל הבונדס. הוא מת ב־1964. "לא יהיה מוגזם לומר שמקדונלד הוא אדריכל היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב", מסכם פרופ' גודה.