התעוררתם, או שאתם עדיין שבויים בקסם המופע הפירוטכני של דונלד טראמפ? מהדורת החדשות של ערוץ 2 נפתחת בחדשות מתפרצות על פצצה שהיא "כמעט כמו פצצה אטומית" שהוטלה על דאעש באפגניסטן. קצת אבק מלחמה והמפלצת הצהובה שבתוכנו מרימה ראש ומריעה בקולות של עדר פילים דוהר, כאשר בסך הכל מדובר באקט טקטי, שלא לומר יחצני, שמטרתו "להעביר מסר" ואין לו שום קשר למה שקורה בשטח ולמהלך אסטרטגי אמיתי.
הכותרות ב"ישראל היום" ביום שלמחרת מפגן זיקוקי הטומהוק בסוריה בישרו על בריאת עולם חדש: "שובה של אמריקה", "עידן טראמפ מתחיל עכשיו", "מטח טילים שזרע הרס עצום", ''שריף חדש בשכונה", ''מעכשיו ארה"ב לא תהסס לעמוד על שלה". "נגמרו הימים שבהם אמריקה נלחמה רק ברטוריקה" פרשנה כותרת נוספת. כמו אותו דג אבו נפחא, הימין בארה"ב ובעולם התנפח לממדים גרוטסקיים.
החצוצרן הרשמי היה ערוץ הכבלים פוקס ניוז. אחרי חודשיים של כאוס טראמפי, הערוץ נעור לחיים. בכל רגע נתון שהבן אדם מזפזפ שם בימים אלה הוא טובע בהתמוגגות הבוקר שאחרי. בתוכנית זניחה יחסית כמו "OUT NUMBER" יושבות ארבע מנחות קבועות בחצאיות קצרות, סטילטו (מדים קבועים לנשות פוקס ניוז) ורגליים משולבות. ביניהן גבר אורח בהתאם לקריצת קוד הפוליטיקלי קורקט והצניעות המזויפת, והקול שעולה מהאולפן נשמע כמו צהלה. אחת מהן, בלונדינית מרוצה מעצמה, דיווחה על התובנות של אחיה, סמל המשרת באפגניסטן: "אנחנו מרגישים כאן שסוף־סוף יש לאמריקה מנהיגות".
"ראיתם את ההבעה של טילרסון במוסקבה", מתרגשת שכנתה (ביקור מזכיר המדינה במוסקבה), "זאת לא ההבעה של קרי (ג'ון, מזכיר המדינה של אובמה) כשהוא היה שם לא נספוג יותר מ(ולדימיר) פוטין".
וכך תוכנית אחר תוכנית, דם ואש ותמרות עשן שמערפלים את דעתם של כתבים ופרשנים עד שהבן אדם תוהה על מי הם מסתלבטים שם? על עצמם? על צופיהם? 16 שנה מתנהלת מלחמה באפגניסטן ובעיראק, ואלה בפוקס סבורים ש"אם כל הפצצות" תגמור את הסיפור בפטריית ניצחון? בשנה האחרונה של ברק אובמה ירד באפגניסטן מספר אנשי דאעש (לשעבר טליבאן פקיסטני) מכ־2,500 ל־700. תהליך מיגורם לא תלוי בהפצצת מתקן נידח וחפור וב־36 הרוגים (הדיווח אגב הוא של האפגנים, שמעולם לא דייקו אם לא זייפו ממש מספרי נפגעים). להפך: המתקן שהופצץ נמצא בחור נידח, ודאעש מאורגן כבר כיום בקרבת אוכלוסייה אזרחית.
הניסיון העגום מורה שאם המשחק של טראמפ יימשך, זה יסתיים בטבח רבתי שלעומתו ההפצצה הכימית של אסד תיראה כמו הפקה של מועצה אזורית. "אני בטוחה", מתמוגגת הבלונדינית, "שאם כל הפצצות תגיע לכל מקום שבו הטרוריסטים מאיימים עלינו".
לא צריך להיות מומחה צבאי כדי לראות שמדובר באקט יחצני שאמור להפחיד את הפראים, אבל לא בטוח שהם יקנו אותו. וחוץ מזה, הדרך היחידה לשנע שמונה טונות פצצה היא במטוס תובלה ארבע־מנועי ששייט לו בשקט בחור הנידח ההוא באפגניסטן. ברגע שבו יחדור לאזור שיש בו כוחות מאורגנים והגנה אווירית, הוא יחטוף מיד טיל נ"מ. אחת מאותה חבורת נשים בפוקס תוהה מתי תהיינה הפצצות נוספות, והזכר התורן אומר: "שלחנו מסר לסוריה ולקוריאה הצפונית".
באמת? בסוריה תלוי צבא ארה"ב בשיתוף הפעולה עם רוסיה, ובעוד הימין רוקד, מבצעת סוריה מיני־טרנספר אתני כדי לבסס את שלטונה במרכזי הערים החשובות. בקוריאה הצפונית משגר טראמפ ארמדה נוסח דיפלומטיית ספינות התותחים, ובאותה נשימה הוא בונה על כך שהסינים או תקלת שיגור צפון
קוריאנית יצילו אותו מהצורך להגיב באמת.
הסוחר והרוצח
לא עבר שבוע מאז הפגנות השרירים, והמדיה האמריקאית מתחילה להתעשת. בפוסט שפרסם דן ראדר, סמכות תקשורתית, הוא תקף את תקשורת המיינסטרים השמאלנית כמו CNN ו־MSNBC על תמיכתה בהפצצות טראמפ: "מלחמה אינה יכולה להיעשות כפעולה יחצנית. זו לא הדרך שבה הממשל אמור להרוויח את הנרטיב שלו וצעד מסוכן ביום שאחרי". גם גנרלים לשעבר בתקשורת האמריקאית התעוררו, כמו פול איטון, שאמר: "אנחנו כצבא מקצועי לא רוצים במשימה שנדונה לכישלון. הטומהוק הוא תשובה טקטית לבעיה אסטרטגית, ואין לנו אסטרטגיה". מזכיר הפנטגון ג'יימס מטיס הוסיף: "אנחנו יכולים להפציץ, אבל אחר כך הפוליטיקאים אמורים לבצע את המדיניות שלהם".
הפוליטיקאים זה הנשיא שלא חייב שום דבר לאף אחד ואף אחד כבר לא מתרגש מזה שהוא יכול להתהפך מרגע לרגע, מה שמשאיר פתח לתקווה שהוא עשוי להתהפך לצד הנכון כמו בכיוון הישראלי, נכון לעכשיו. מה שמוציא את הרוח ממפרשי הנכונות הישראלית להתערב בנעשה בסוריה יחד עם ארה"ב.
יותר ויותר מצטיירת התקיפה בסוריה כמשחק מכור. ה"ניו יורק טיימס" מדווח שארה"ב יידעה את רוסיה ויש להניח שרוסיה יידעה את סוריה. דווח על שישה נפגעים ו־20 מטוסי קרב (מיושנים), ומיד למחרת כבר הציגו הסורים פעילות מטוסיהם בשדה המופצץ. 59 טומהוקים, מיליון דולר החתיכה וזה כל הנזק?
להזכיר לכולנו: בומבה פה בומבה שם והאחיזה של רוסיה, איראן, סוריה וחיזבאללה בשטח שבין עיראק לים התיכון מתהדקת והולכת. שום דבר לא השתנה מאז ההפצצה וההישגים הטקטיים של הברית רוסיה־איראן־סוריה־חיזבאללה הופכת להיות מנוף אסטרטגי לקראת חלוקת השלל, בעוד בממשל טראמפ יד ימין לא יודעת מה מעוללת יד שמאל.
בקיצור: רוח וצלצולים שנועדו לתקשורת הציבור האמריקאי והעולם בתקווה לזכות בנקודות מול חשרת הסופה המתקדרת מעל טראמפ בפוליטיקה הפנים־אמריקאית. חקירות מקורביו בענייני הקשר לרוסיה, שמועות על חשיפת מסמכי המס שלו, ניגוד עניינים בין עסקיו לנשיאותו ועוד. הבעיה הנגזרת היא שהפגנות השרירים החלולות באזור נפיץ כמו סוריה עשויות לצאת משליטה ולהתגלגל לדיבורים על מלחמת עולם שלישית.
תרשו לקיביצר הצנוע שבי להרגיע: הדיבורים הללו הם שעשוע טוב לרייטינג, לתחושת "כובד האחריות" של העוסקים בכך, בעיקר בתקשורת, אבל מובן שמדובר בקשקוש. קשקוש מבועת על מלחמת עולם שלישית טוב לטראמפ, שזקוק ללגיטימציה בגין החקירות נגד אנשיו ומקורביו על הקשר הרוסי שלהם. השאלה שצריכה להישאל בעימות מעין זה היא מי מטורף יותר ולמי יש פחות בלמים פנימיים בהליכה על הסף, והתשובה היא לפוטין.
יש לנו כאן עימות בין סוחר לבין רוצח. בימים האלה ובמצבים האלה הרוצח בדרך כלל מנצח. אחת התכונות הטובות של סוחר היא שהוא יודע להפסיד, כי מחר יום חדש ועסקה חדשה, וזהו טראמפ.