הוא יגיע לכאן ליומיים. לא יותר. אם זה בסופו של דבר יקרה בחודש הבא הוא יקבל כמובן את חבילת הביקור לאח"מים פלוס־פלוס. הר הרצל, "יד ושם", ממשלה, אולי גם כנסת ותמונה בכותל. ישראל תלבש חג. דגלים, טקסים ופקקים - הכל כלול. דונלד טראמפ יזכה למפגן הערצה של נסיכות הימין הדמוקרטית הישראלית כלפי ממשל הימין המוקצן בארה"ב, שיתערבב עם חגיגות יום ירושלים, 50 שנה לשחרור או לכיבוש, או גם וגם. דונלד המשחרר.
אלא שהשאלה הגדולה היא מה ישראל רוצה שייצרב במוחו של נשיא ארה"ב. זה האתגר המדיני בביקור הבזק של טראמפ. במקום אלף נאומים, או אלף ניירות עמדה שהוא בחיים לא יקרא, ישראל צריכה לעצב עבור הנשיא האמריקאי חוויה לימודית.
למשל, טראמפ שהבטיח להפוך את ארה"ב לגדולה שוב, צריך להבין שככל שאנחנו ענקיים, כך אנחנו גם ננסיים. האיש שמעריץ בעיקר גודל חייב לדעת שישראל איז ורי סמול. אקסטרה סמול. להבין ולהפנים שמיני־ישראל הוא דגם שמתאר כמעט אחת לאחת את גודלה האמיתי של המדינה. הוא חייב לחוות את שבריריותה של מדינת היהודים.
בשביל זה יש סיור "המותניים הצרים" הידוע והשחוק, שבו מטיסים את האורח במסוק צה"ל ומראים לו שאם הניו אינגלנד פטריוטס יוצאים בעונה טובה מדאון טאון כפר סבא, הם עושים בתוך חמש דקות טאצ'דאון בקלקיליה, ושמכונית טסלה חשמלית לא צריכה יותר מבטרייה 9 וולט כדי לגמוא בעשר דקות את המרחק בין פריז הקטנה בנתניה לבין מחנה הפליטים טולכרם.
אבל אפשר לוותר על המסוק מטפטף השמן, ולארגן טיסה במטוס סילון של חיל האוויר, מצויד בכל עילית הטכנולוגיה האלקטרונית. למשל אחד ממטוסי הריגול של ישראל, שבאמצעותו אפשר להראות לנשיא איך טיסה מנתב"ג לירדן אורכת רבע שעה ולהסביר לו באופן חווייתי שהוא לא יספיק לסיים את השמפניה הוורודה שיביאו לו במיוחד למטוס בזמן שיחלוף מעפולה לבאר שבע.
אפשר גם לקחת אותו לקיבוץ נירים או לכפר עזה, להפגיש אותו עם קיבוצניקים שמאלנים ועובדי אדמה, חקלאים טובי לב כמו אלה שבחרו בו במדינות הדרום, שיסבירו לו איך זה לגור על קצה חבית הנפץ של עזה. כדאי גם להראות לו את אתר הסקי מספר אחת של ישראל ואחר כך להסביר לו איך נראה מגרש המשחקים החדש של ולדימיר פוטין, ולהוסיף גם כדי שלא ישכח "איראן זה כאן". הוא לא צריך להגיע עד טהרן כדי להחטיף לאייתוללות המשוגעות סטירה חינוכית.
ויש עוד רעיון: אפשר לקחת אותו לבית החולים הצבאי בגולן שמטפל בפצועים סורים, ולתת לו לדבר איתם כדי שייצרב במוחו מי הוא הבעייתי ומי עושה הכל כדי לתקן ולעזור. כדאי לקחת אותו לדירת יוקרה בתל אביב, כזאת שהוא היה שוקל ללון בה או לקנותה, ולהראות לו מהחלון את הים הכחול ואת שיפולי השומרון בואכה מדינת פלסטין, שקודמו בתפקיד כל כך רצה לקדם.
ואם זה לא מספיק, אפשר לערוך לו סיור תנ"כי קצר בסיוע כומר אוונגליסטי, מכנסיית המולד בבית לחם דרך כנסיית הקבר ולאורך התסבוכת התחבורתית והמדינית שאנחנו קוראים לה ירושלים המאוחדת לנצח נצחים. להסיע אותו במכונית, בפקק. ליד החומה ולאורך הגדר, בין השכונות הערביות והיהודיות ולסיים בהר הצופים במבט מזרחה לממלכת ירדן. הוא חייב לחזור עם זיכרון קטנותה.
תרגיל אובמה
לצד החוויה השיווקית חייב הביקור לכלול גם חבילת תוכן. ממשלת ישראל צריכה להציג לטראמפ בביקורו הראשון אי־פעם את התמונה הגדולה, את הבסיס לוועידה האזורית שהוא רוצה לקדם, את העקרונות המדיניים לכל מהלך, ובקיצור, את החזון של המדינה.
כדי לעשות זאת צריך קודם כל לדבר איתו על מה שהוא הכי אוהב ומחובר אליו: כסף. לא דוד בן־גוריון ולא הסזון, לא זמביש ולא הצהרת בלפור. החזון הכלכלי. מצבה המצוין של ישראל כיום ומה היא אמורה להיות: סינגפור או הונג קונג, דובאי או עמק הסיליקון. יש להסביר לו שהישראלים, יותר מכל השכנים שלה גם יחד, רוצים שקט והסדרים ואולי אינשאללה גם שלום, כי זה טוב לביזנס. ובמקביל, זו השקעה כלכלית נהדרת לארה"ב ולא רעה בכלל לציר הסוני המתון, הנלחם בשיעים ובמשוגעים של דאע"ש.
אחרי פרישת החזון הכלכלי, ישראל צריכה להבהיר בשפה ברורה מה חזונה לגבי סוריה: איזו מדינה צריכה להיות שם, מי הטובים ומי הרעים ומי הרעים יותר, וגם מה היא מוכנה לקבל, ומה היא לא תהיה מוכנה לקבל, לא משנה מה יקרה. בנוסף, ישראל חייבת להסביר את ההיגיון שבהשארת הגולן בידיה ואת ההכרה בחבל ארץ זה כעובדה קיימת. ומצד שני, להסביר מה היא מוכנה לתת כדי להשיג יציבות, ואיזה תפקיד חיובי יש לה אל מול העם הסורי הסובל.
חבילת עזה חייבת לכלול את האיומים לצד התקוות. מה אפשר לעשות בקוץ הזה, איך אפשר להביא לשיקום תמורת פירוז וכיצד עזה יכולה להפוך מגידול פראי לגידול שפיר, כולל רעיונות לשותפות מצרית־ישראלית בהפרחת הרצועה.
בנימין נתניהו חייב להסביר לנשיא האמריקאי מה הוא רוצה שיקרה בעוד עשר שנים ובעוד 20 שנים. מה התוכנית שלו ברמת המקרו ועל מה לא יוכל להסכים לעולם: פליטים, חלוקת ירושלים וגושים. ורק אז לדון על אפשרויות עסקת החלוקה. דרך אגב, הוא יכול להציג חלופה מדינית ימנית של סיפוח, אזרוח וטיוח, אבל הוא חייב לבנות עסקה משכנעת שלא תיראה כמו מדיניותו הנוכחית ("בואו לא נעשה כלום, כי ממילא אני לא יכול לזוז בלי נפתלי בנט). הסיכוי לכך קטן עד קלוש.
ישראל צריכה לשכנע את טראמפ מדוע עדיף לארה"ב שישררו יחסים תקינים עם סעודיה ובחריין, קטאר ואבו דאבי. באותה נשימה היא צריכה להסביר שזו הפנטזיה החולמנית־שמאלנית של ג'ון קרי על כלכלה מזרח־תיכונית חדשה, ושאין שום ישראלי שיקנה חבילת תיור מושקעת לנופש בג'דה או בריאד.
נתניהו צריך להסביר לנשיא האמריקאי מה הוא צריך, מה הוא חייב ומה הוא יכול להציע בתמורה. כך חושב מי שמעוניין לסגור עסקה. במקרה הרע ילמד הנשיא שהפלסטינים הם סרבנים שלא מוכנים להתחייב או לתת כלום בתמורה, ובמקרה הטוב זה עשוי להצליח.
נתניהו יכול לעשות לטראמפ את התרגיל שעשה לו אובמה: להתקשר במהלך פגישתם לאבו מאזן, להגיד לו שדונלד בעיר ושאולי יקפוץ להגיד שלום ולדבר על השלום. יו"ר הרשות יהיה חייב להגיב, בין שיסרב ובין שיתחייב להתחלת משא ומתן בלי תנאים מוקדמים. בינתיים יכול ראש הממשלה להמחיש איך
הדרך מרמאללה לירושלים קצרה מהמרחק בין שני קצות מגרש הגולף של הנשיא בפלורידה.
טראמפ חייב לחזור מביקור בישראל כשהוא נושא איתו טיוטה לעסקת חבילה שברור ממנה מה ישראל צריכה ולמה היא מוכנה. בלי זה הוא יחפש את הדיל במקום אחר, ממישהו אחר. כי ככה זה בעסקים: הוא חייב להאמין שיש פוטנציאל, אחרת הוא ישאף להעמיד אותנו לפרק הדחה
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]