כשסמוקי מטפס במדרגות הוא מציין בהומור יבש: "לבני גילי צריך להוסיף דיבר 11 לעשרת הדיברות: אל תיפול". ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשבוע שעבר מלאו לו 97. ביום שני, יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא יפקוד את אתר ההנצחה ל"מח"ל" (מתנדבי חוץ לארץ) ביער רבין ליד מושב אשתאול, בדרך בורמה בואכה ירושלים. בכל שנה פחות ופחות מחבריו מגיעים לטקס. רובם של מי שנותרו בחיים כבר בעשור העשירי לחייהם. מספרם הולך ומתמעט. בעוד שנה, שנתיים או שלוש, ספק אם יישארו בחיים מי שיוכלו לספק עדות בגוף ראשון על פועלם.
אלפי מתנדבים, יהודים ולא יהודים, הגיעו להילחם שכם אל שכם עם חיילי צה"ל במלחמת העצמאות, ותרומתם לניצחון המדינה הצעירה ולהישרדותה הייתה חשובה ביותר, אם לא מכרעת. הם שירתו בכל היחידות: חיל האוויר, חיל השריון, תותחנים, מודיעין, חיל הרגלים, ובכל התפקידים: טייסים, נווטים, מטילי פצצות, רופאים, חובשים וחובשות, תותחנים וטנקיסטים. הם באו מכל כנפות תבל. בסך הכל נלחמו 4,800 מתנדבים, גברים ונשים, מ־59 מדינות. 123 מהם נפלו בקרבות, בהם ארבע חיילות, ועוד מאות נפצעו.
לקראת יום העצמאות ה־69 מוקדש מדור זה ל"מח"לניקים", שתרומתם לביטחון המדינה ולצה"ל הולכת ונשכחת, ומצדיע להם.
אש מעל הגוש
סמוקי עומד בראש העמותה "מח"ל עולמי". אין זה שמו האמיתי אלא הכינוי שהדביקו לו חבריו במהלך משחק כדור בחיל האוויר של דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה.
הוא נולד ב־1920 בשם הרלד סיימון בעיירה קטנה במרכז דרום אפריקה (מדינת אורנג' החופשית). אביו היה מהגר יהודי מליטא, אמו מאנגליה. הוא נולד בעיירה וינברג, שרובה הייתה מאוכלסת באפריקנרים אך התגוררו בה גם 29 משפחות יהודיות. היה להם רב, והם ציינו את החגים היהודיים, אך הקשר שלהם ליהדות או לציונות היה מוגבל. לאחר מכן עברה משפחתו ליוהנסבורג, ובה סיים את לימודיו באוניברסיטה וויטווטרסרנד בראיית חשבון ומסחר.
ב־1941, במלחמת העולם השנייה, התנדב לחיל האוויר של דרום אפריקה ושירת במסגרתו, ואחר כך גם במסגרת חיל האוויר המלכותי של בריטניה (RAF) במדבר המערבי במצרים, בלוב ובתוניסיה. משם, עם נסיגת הנאצים, עבר להילחם בסיציליה ובאיטליה. בחיל האוויר היה תפקידו נווט ומטילן, והוא טס במטוסים ובהם בוסטון, קטלינה ובולטימור, וצבר ניסיון מבצעי רב. למזלו, המטוסים שטס בהם לא נפגעו. בתום המלחמה שב ליוהנסבורג, עבד כרואה חשבון ובאפריל 1948 נשא לאישה את מיירה (מרים) הצעירה ממנו בשבע שנים, שעבדה כמטאורולוגית בחיל האוויר של דרום אפריקה.
שלושה שבועות לאחר החתונה הפתיעו בני הזוג הטרי את משפחותיהם והודיעו כי הם יוצאים לארץ ישראל להתנדב לצבא היהודי. "הפדרציה הציונית של דרום אפריקה הייתה פעילה מאוד בגיוס כסף ומתנדבים לטובת היישוב והצבא", מספר סמוקי, "וכשאני ומיירה שמענו על הגיוס התנדבנו מיד".
ומה אמרו ההורים ובני המשפחות?
"מובן שההורים היו מודאגים מאוד, אך הם גם ידעו שאנחנו אנשים בוגרים ולכן לא ניסו להניא אותנו מלצאת".
מאות יהודים דרום־אפריקאים - טייסים, רופאים, מהנדסים ולוחמים - התנדבו להילחם במלחמת העצמאות. סמוקי ומיירה היו בקבוצת החלוץ הראשונה שהגיעה ארצה. זה היה ב־9 במאי, לאחר מסע מפרך. הם יצאו בטיסה במטוס דקוטה שהיה בבעלות שלושה דרום־אפריקאים לניירובי, ומשם דרך סודן ומצרים לארץ ישראל. אך משהתברר לטייס שבשדה התעופה בלוד ובקרבתו מתחוללים קרבות, הוא סירב לנחות וטס לקפריסין. שם, לאחר מאמצים לא קלים, נמצא מטוס חלופי של חברה קפריסאית שטס לחיפה.
"חששנו שהבריטים יעצרו אותנו כשננחת. מה עוד שמיירה נשאה מסמכים סודיים מהפדרציה הציונית שהיו מיועדים לבן־גוריון. היא הסתירה אותם בתחתוניה. למזלנו נחתנו בלי בעיות בחיפה ולא נתקלנו בשום קשיים. הבריטים כבר היו עסוקים בפינוי צבאם והיו להם דאגות רבות גדולות מלטפל בכמה צעירים שהגיעו".
מחיפה נסעו סמוקי ואשתו מיד לקריה בתל אביב והתגייסו לחיל האוויר. מטה החיל שכן אז במלון "הירקון", ואחר כך עבר ליפו. הוא התגייס לתפקיד נווט־מטילן פצצות, והיא - למטאורולוגית. למחרת כבר צוות סמוקי למשימתו המבצעית הראשונה: הוא עלה למטוס אזרחי קל מדגם בוננזה עם הטייס בוריס סניור - גם הוא מדרום אפריקה - ועם צלם ישראלי. השלושה טסו למשימת ריגול וצילום בירדן. הם חגו מעל הגדה המערבית, חדרו לעבר הירדן וצילמו את טורי השריון של הלגיון הירדני שעשו דרכם לגשרי הירדן. כשחזרו הבחינו בעשן ובאש שפרצה ביישובי גוש עציון, שהיו נתונים במצור כבד של הלגיון הירדני ושל לוחמים פלסטינים מקומיים. כעבור ימים אחדים ייכנע גוש עציון. 242 לוחמים ולוחמות נפלו בקרבות או נרצחו בדם קר לאחר שנכנעו, ועוד 320 נלקחו בשבי.
סמוקי מספר כי לחיל האוויר היה קושי רב להשיג מטוסים ולהביאם לישראל בשל האמברגו שהטיל האו"ם על שני הצדדים במלחמה. בסופו של דבר הצליחה הממשלה הזמנית לרכוש מטוסים בצ'כוסלובקיה (מסרשמיטים גרמניים וספיטפיירים בריטיים) ולהטיסם ארצה. מטוסים אחרים, בעיקר מפציצים כבדים, הוברחו בעיקר מארה"ב בידי רשת ההברחות שבראשה עמדו טדי קולק, אל שווימר (לימים מנכ"ל התעשייה האווירית) ואחרים, שנעזרו גם בארגוני מאפיה איטלקיים ויהודיים בניו יורק.
16 פצצות ובקבוקים ריקים
ביוני 1948 מונה סמוקי לראש מבצעי האוויר של החיל. בסך הכל בכל תקופת המלחמה יצא ל־24 גיחות מבצעיות במשימות ריגול והפצצה. האש שחטף מהקרקע הייתה דלילה ולא מסוכנת, אף שכמה מהמטוסים שטס בהם חטפו כדורים, ואלה חוררו אותם.
אחת כזו שנחרטה במיוחד בזיכרונו הייתה ב־10 ביוני 1948. המטרה הייתה דמשק. להחלטה היה בעיקר תפקיד פסיכולוגי: שמי המדינה נשלטו בידי חיל האוויר המצרי, שתקף את תל אביב ומטרות אחרות כל אימת שחפץ. לצה"ל לא הייתה כמעט הגנה מפני מטוסים. לשם האיזון ובתקווה לפגוע במורל של כוחות האויב ולהעלות את המורל של היישוב, הוחלט לצאת למשימה בבירת סוריה.
סמוקי ואנשי הצוות טסו כשעה במטוס דקוטה, מצוידים במיטב החימוש שחיל האוויר היה יכול לאלתר: פצצות, פצצות תבערה ובקבוקים ריקים. בהגיעם לשמי דמשק הטיל סמוקי 16 פצצות, כל אחת במשקל 80 ק"ג. בשל משקלן הרב יחסית הוא לא היה יכול להחזיקן על ירכו, כפי שקבעה תורת ההטלה. הפצצות נקשרו בחבל והיה צריך למושכן בכוח רב כדי להשליכן. ובשביל ליצור רושם שמדובר בתקיפה מרובת מטוסים יצא הדקוטה לשש גיחות מעל מרכז דמשק ושדה התעופה שלה.
הפצצות שהוטלו מגובה קילומטר–קילומטר וחצי גרמו לנזק רב, ופצצות התבערה הציתו שריפות בכמה מוקדים. והבקבוקים הריקים? "הו, הבקבוקים הריקים...", מחייך סמוקי, "הם היו נפלאים. כשהם מתנפצים הם עושים רעש אדיר ומפחיד".
בסיום המלחמה עזבו רוב מתנדבי החוץ את הארץ וחזרו למשפחותיהם, ללימודיהם ולעיסוקיהם. מיעוטם נשארו. סמוקי נענה לבקשת מפקדיו ונשאר בחיל האוויר עוד שנתיים. הוא השתחרר בסוף 1950 בדרגת רב־סרן. בני הזוג סיימון שבו לדרום אפריקה, ובה עבד לפרנסתו כסוכן ביטוח. ב־1962 הם החליטו לשוב לישראל לצמיתות כעולים חדשים. הוא פתח סוכנות ביטוח בשם "סימון וויזל". היא הצליחה ביותר והתמחתה בתחום ביטוח החיים. בשנת 2000 מכר את החברה - ליתר דיוק את תיקי הביטוח שלה - לחברת מגדל.
שנים רבות קודם לכן, ב־1968, הוא וקומץ חברים יזמו והקימו את עמותת "מח"ל עולמי", לציון 20 שנה להתנדבותם ולמלחמה. "בתחילה הייתה מטרתנו לשמור על קשר בין חברים ולעודד עלייה" הוא מציין, "אך ככל שחלפו השנים התחזק גם הרצון לשמר את הזיכרון ולספר את סיפורנו".
אתה מרגיש שנשכחתם, שהמדינה מתעלמת מכם ומתרומתכם?
"אני מגדיר את עצמנו זן בסכנת הכחדה. אנו מגיעים בכל שנה לאנדרטה שלנו עם המשפחות. אני מבין בהחלט שלא תמיד יודעים עלינו או זוכרים את מה שעשינו. כל כך הרבה קורה בישראל. לא זוכרים מה קרה אתמול, אז איך רוצים שיזכרו את מה שקרה לפני כל כך הרבה שנים. מה אתה חושב, שאם תשאל את אלופי המטה הכללי הם יידעו מי היו המח"לניקים, מה קרה ב־1948?".
אתה כועס?
"לא. יש גבול למה שאנשים יכולים לקלוט".
סמוקי והקומץ שנשאר בחיים עושים כל מאמץ כדי שהקליטה תתרחב. הם מופיעים לפני חיילים בודדים שהתנדבו כמוהם לצה"ל. הם מרצים בבתי ספר, במיוחד באחד בבית שמש, הנמצאת קרוב לאתר הנצחתם. לפני שנה הגיע לטקס ביום הזיכרון השגריר הקודם של ארה"ב בישראל, דן שפירו. לפני כמה ימים הרצה סמוקי מול כמה עשרות נספחים צבאיים.
עם פרוץ המלחמה היו ביישוב העברי כ־600 אלף איש. צה"ל בשיא מצבת כוח האדם שלו מנה כ־70 אלף. מתנדבי חוץ לארץ היוו כמעט 7% מכלל כוחו, אך אין זה עניין של כמות אלא של איכות בעיקר. רבים מהמתנדבים היו בעלי ניסיון קרבי וכבר שירתו בצבאות מדינותיהם. הדבר בלט במיוחד בחיל האוויר, ובמיוחד בקרב הטייסים. אך כאן נותר עיוות מסוים. לפי סמוקי, בחיל האוויר הקטן של ישראל שירתו 420 מתנדבים. במשך שנים התקבעה בזיכרון הקולקטיבי התחושה שזיהתה את מח"ל עם חיל האוויר, על כל ההילה והדימוי הזוהר המתלווה לכך. האמת כמובן שונה. יותר מ־4,000 שירתו בכל יחידות צה"ל.
לסיום ולפני שהתפנה לסדרת צילומים לכתבה זו ולעלעול באלבום התמונות הפרטי שלו, שאלתי את סמוקי אם הוא מרוצה ממה שהוא רואה סביבו בישראל, או במילים אחרות - אם כך היה רוצה שתיראה המדינה כשהגיע לכאן לראשונה לפני 69 שנה. "יש לנו מדינה חיונית, תוססת וחזקה. יש כמובן אכזבות בצד גאווה. אני מצר על המחלוקות ועל הקיצוניות האוחזת בחברה הישראלית, אך אינני שוכח שאנו מדינה שבה שמונה מיליון איש ושהיא משפיעה על כל העולם. זה פשוט מדהים. אני מאמין בנצח העם היהודי ובטוח שישראל תתקיים באזור לתמיד".