לרגל יום העצמאות ערכו בשידורי רשת ניסוי: הם שלחו כתב מצויד בדגל ישראל לבני ברק וניסו לראות כיצד יגיבו התושבים החרדים. לצערם של התחקירנים והצוות, המקומיים לא שיתפו פעולה. לא נרשמה שום תקרית שאפילו מגרדת את קצה קצהו של מה שקורה כשחייל חרדי במדים נכנס לאמבוש של הפלג הירושלמי במאה שערים.
כדי לא להוריד לטמיון את תקציב יום הצילום, הפעיל הכתב מכר חרדי, שהסכים להפליא בו מכות סרק א־לה סילבסטר סטאלון, כנראה עד שהצלם צעק "קאט". ייאמר לזכות שידורי רשת ששני יוצרי ה"תחקיר" פוטרו מיד מעבודתם והסרטון המפוברק ירד מהאוויר, אבל הסיפור הזה הוא דווקא אחד האופטימיים ביותר שניפק לנו יום העצמאות ה־69. הנה הוכח לנו באותות ובמופתים שהקיטוב בינינו אינו כה גדול. אפילו כשמוציאים לשטח מצלמת HD, הוא מסרב להתגלות.
אבל נעזוב לרגע את הפרובוקציה ונעבור למהות. יכול להיות שאם ננסה להבין את שורש המחלוקת בין החרדים לשאר חלקי העם היהודי היושב בציון, נוכל להציע מכנה משותף ופתרון שרלוונטי לימינו.
כדי להבין את הטענה החרדית המהותית אתן דוגמה שכולנו יכולים לדמיין: נניח שערכנו שולחן סדר כהלכתו והצבנו כיסא ריק לאליהו הנביא. מה היינו עושים לו אחד הילדים היה מתיישב על הכיסא? רובנו, חילונים ודתיים, היינו מעירים לו, משום שזו פלישה של החולין והממשי אל מחלקת הקודש והמיסטיקה. הילד איננו נביא או משיח, הוא לא יביא את הגאולה. והכיסא הזה מסמל את מה שאנחנו כמהים לו, לא את מה שאנחנו מסוגלים להשיג בכוחות עצמנו.
מבחינת החרדיות הקלאסית, זה מה שעשתה הציונות. הציונות היא ילד שהתיישב על הכיסא המיועד למשיח ועוד הגדיל לעשות וצעק בקול גדול שהוא המשיח. ולא זאת אף זאת, אותו משיח זירז את פריקת עול המצוות בקרב היהודים. רבים מראשוני הציונות שהניחו את ביתם מאחור באירופה השאירו שם גם את המסורת היהודית.
בסופו של דבר, ברור שהמשיח הציוני והקמת בית לאומי בארץ ישראל היוו ועודם מהווים קרש ההצלה לעם היהודי. הרב קוק ראה כבר אז בציונות החילונית ובהרצל חוזה המדינה את "משיח בן יוסף" ממש. אולם אחרי יותר ממאה שנות ציונות, אפשר אולי להבין את הדאגה החרדית לגורל היהדות, בעיקר אם מסתכלים על החברה הישראלית דרך תרבות ההמונים. גיבורי התרבות שאנו מייצרים בשנים האחרונות לא בדיוק בונים חברה שהיא "אור לגויים". הבורות הופכת להיות מביכה יותר ויותר, והדמויות לחיקוי הם ידוענים ומפורסמים שלא צריכים להוכיח דבר על עצמם.
***
אם כך, איך מגשרים על הפער בין שתי החברות? מהו המכנה המשותף? אני חושבת שאת הגשר מצאתי השבוע בטקס פרס ישראל, שהשנה גם זכיתי להנחותו. הזמנתי אל הבימה תשעה אנשים נפלאים משכמם ומעלה, בעלי שם עולמי, שחוט שני עובר ביניהם: מפרופ' יהודה ליבס, זוכה בתחום חקר מחשבת ישראל, דרך הפרופ' המוזיקאי אריה ורדי; פרופ' יוסף ירדן, חוקר הסרטן; הספורטאית בת ה־96 אגנס קלטי, שריקדה אל הבמה; הפרופ' להנדסה אורי שקד; חוקרת החינוך הפרופ' מלכה מרגלית; המשפטנית פרופ' נילי כהן; ואנשי המופת דויד'לה בארי, שהפך את עיר דוד לשוקקת חיים ומבקרים, וצביקה לוי, אביהם של החיילים הבודדים זה כמה עשורים.
חוט השני הזה הוא הצורך של כולם לא רק להגיע לפסגה המקצועית שלהם כבודדים, אלא גם להנחיל את התורה לדורות של תלמידים, ובעיקר להשפיע על החברה הישראלית על מנת להפוך אותה לחברת מופת.
בעיני, הקמת חברת מופת היא הנרטיב המשותף, שיכול לאחד תחתיו חרדים, חילונים ואנשי הציונות הדתית. מפני שגם בראשית הציונות, כשאנשי העליות הגיעו לארץ בהשאירם מאחור בית ומסורת, הכוונה הייתה לבנות חברת מופת.
בתזה החרדית הקלאסית יש חור גדול, ורוב החרדים מכיר בו ופועל בהתאם. החור הזה הוא שהתורה כפשוטה היא לא רק תורת בית מדרש - היא גם תורת חיים שמתארת כיצד עם ישראל יכול וצריך להיות ריבון בארץ ישראל, תוך שהוא יוצר בה חברת מופת שהיא אור לגויים. ההכרה הזו מביאה לתהליכים המבורכים שפוקדים כיום את החברה החרדית, וכוללים כניסה, גם של גברים, למעגל העבודה. גם מספר החיילים החרדים המשרתים בצה"ל הולך ועולה.
אבל גם לחברה החילונית והכללית יש עבודה: השלב הראשון בתהליך כבר קורה, והוא שיותר ויותר אנשים מבקשים להכיר את ארון הספרים היהודי. לא כדי להיות דתיים, אלא כדי להיות יהודים שמכירים את התרבות שלהם. תחום תרבות יהודית־ישראלית במשרד החינוך למשל, הולך וגדל, ויש צמא של בתי ספר להכניס את התכנים הללו לכיתות. מספר חסר תקדים של תלמידים לא דתיים נבחנים במחשבת ישראל לבגרות של חמש יחידות.
אולם דבר נוסף חשוב יש לעשות: על החברה הישראלית להפנות את הזרקור לאנשי המופת האמיתיים שלה, לא רק שעה וחצי בשנה במהלך טקס פרס ישראל, אלא ליצור תרבות שאלה הם גיבוריה ולא כוכבי ריאליטי. תרבות שהופכת אותם למגדלורים שלאורם אנחנו חיים. אם נשאף לשם, יוכל רוב מוחץ של העם היהודי - דתיים, חרדים וחילונים - להרגיש בעת ובעונה אחת גאה, גם ביהדות וגם בדגל. אנחנו בכיוון הנכון.