דונלד טראמפ לא שמע על המושג הנמכת ציפיות. ציפיות עבורו הן רק אביזר בחדר המיטות, והוא בכלל מכוון תמיד גבוה. נשיא ארה"ב לא התבלבל לרגע כאשר אמר לאבו מאזן בבית הלבן שהוא צופה עתיד "משגע" לישראלים ולפלסטינים, ושהוא חייב להוכיח לכל אלה שאומרים שאי אפשר להשיג עסקה שדווקא אפשר.
מהות הפגישה בבית הלבן הייתה אגו. האגו של הנשיא. אבו מאזן, שהגיע אחרון מכל מנהיגי המזרח התיכון לבית הלבן ולא החמיץ את המסר שהוא אחרון בשרשרת המזון של הממשל החדש, החניף בלי למצמצץ לנשיא השנוי במחלוקת והקשיב לדבריו על שלום ומשא ומתן בלי לקפוץ לשמיים ממה שנעדר מאמירותיו.
טראמפ לא חזר על הנוסחאות השגורות בתעשיית השלום. הוא לא דיבר על שתי מדינות לשני עמים, צדק או שחרור, ולא על צעדים חד־צדדיים בשטח, שם קוד לבנייה. והוא בוודאי לא דיבר על הפסקת הבנייה בהתנחלויות. הנשיא דיבר על סוף עידן התכתיבים והסביר שאף אחד לא יכריח את הצדדים לעשות עסקה. בכך זרק לפח לפי שעה את הפנטזיה השמאלנית הגדולה מכולן - שאותה היטיב לתאר בשפה בוטה עורך "הארץ" לשעבר דוד לנדאו - שארה"ב "תאנוס" את ממשלת ישראל להסדר חלוקה שייכפה על הצדדים.
כל פרשנות על דברי טראמפ, בכל נושא, צריכה להיעשות בצניעות ובזהירות. אבל לדעתי, הדבר המשמעותי ביותר נאמר בסוף הפגישה, כהערת אגב, כמו האמירה שלו לבנימין נתניהו לפני כחודשיים, "בואו נעצור קצת את הבנייה, כן?". אז אחרי שאבו מאזן סיים להתחנף ולדקלם את המנטרה "מדינת פלסטין בגבולות 67', עם ירושלים המזרחית כבירתה פלוס היוזמה הערבית", טראמפ ענה באמירה שכל כולה אגו: "כולם אומרים עד כמה עסקה בין הישראלים לפלסטינים בלתי אפשרית, בוא נוכיח להם שהם טועים, או־קיי?". אבו מאזן, בלית ברירה, נאלץ לאשר.
זה אותו אבו מאזן שברח לאהוד אולמרט אחרי שקיבל ממנו על מפית הדרכים כמעט את הכל - כולל 96% מהשטח והחזרה סמלית של 50 אלף פליטים - ולא חזר אליו עד היום. זה אותו אבו מאזן שפוצץ את המשא ומתן בפעימה הרביעית מול ברק אובמה וג'ון קרי, כי לא השיג הסכמה על המשך הקפאת הבנייה. כעת הוא נאלץ לאשר כי יפעל, רק כדי להוכיח לעולם שטראמפ הוא הגדול מכולם.
הבעיה המרכזית בהתנהלות הזאת היא הפער בין המילים, ההבטחות, החנופה והציפיות לבין השטח. אבו מאזן הוא מנהיג בסוף דרכו, מול חמאס ששולט בעזה. הוא מבוצר בעמדותיו ובמוקטעה, ויכולת ההשפעה שלו על דעת הקהל הפלסטינית היא שולית. מנגד נתניהו כלוא בממשלת ימין, כשעננת חקירות וחשדות מלווה אותו בכל צעד שיבחר לעשות. וטראמפ? אין לו תוכנית או מתווה. אין לו גם צוות מנוסה. ג'ייסון גרינבלט, איש המפתח שלו, הוא איש נעים הליכות, חכם וחד, אבל בלי ניסיון בזירה המזרח תיכונית או ניסיון קודם בהתנהלות מול ערבים. גם מזכיר המדינה רקס טילרסון חף מכל ניסיון דיפלומטי מוכח.
האם ההצגה של סוגיית הסכסוך כעניין פשוט וילדותי, שלא ברור למה לא נפתר, יכולה להוות חלופה חדשה, מרעננת ויעילה? אולי. קחו כמשל את הספינר. בבריטניה נחשף שמי שהמציאה את הצעצוע הפשוט והגאוני הזה בכלל רצתה למצוא לילדים פלסטינים עיסוק חלופי ליידוי אבנים. אחרי שנים ואחרי שוויתרה על הפטנט, היא ראתה כיצד הצעצוע הופך ללהיט גורף מיליונים. טראמפ הוא מלך הספינרים, אז אולי זה יעבוד באותה צורה: להתחיל בצעצוע פשוט שמסתובב. אולי זה לא יביא את השלום, אבל יערבל קצת את השחקנים. וטראמפ בכל מקרה לא יוותר על הפטנט.
הערת האזהרה היחידה למסע הזה היא שבדרך כלל בשכונה שלנו הפער בין הציפיות למה שקורה בפועל מוביל אוטומטית לאלימות. רק אומר, רגע לפני הסיבוב הבא של הספינר מוושינגטון.
יום העצמאות
יום העצמאות הוא אחד החגים שאני הכי אוהב. זו חגיגה אמיתית של ניצחון והתחדשות. חג אזרחי בלי סיפורי תנ"ך ובלי מנהגי עבר. חג לאומי פשוט ושמח. לא יכול להיות שיש בו רק יום אחד של חופש. זה מתיש, מעייף ובעיקר עלוב. מנהיגי המדינה עסוקים בשלל הטקסים הממלכתיים, מחידון התנ"ך ועד בית הנשיא. בהיותם מנותקים מהעם הם לא חווים את החג כמו רוב הציבור, בפיקניק משפחתי וחברי בבית או בפארק. גם אם תעלולן הניו מדיה של הליכוד מעלה כמה שניות של נתניהו "חוגג" עם מנגליסטים בגן סאקר.
לראש ממשלת ישראל מותר וראוי שיהיה יום אחד שהוא ממלכתי ורשמי בעניבה וחליפה, ויום אחד שבו הוא ינוח בבית, יסתכל לאחור ויחוש סיפוק וגאווה ויחשוב איך ממשיכים קדימה.
אז רגע לפני שנכנסים להכנות חגיגות ה־70 למדינה, אולי שווה ללוות איזה יום או יומיים מחופשת פסח הארוכה מאוד ולהדביק אותו ליום העצמאות. כמו בפרסומת ל"חיש גד", אולי זה לא יעשה שינוי דרמטי בחיי האומה, אבל היי, אף אחד לא ישכח לעולם מי הממשלה שהכפילה את חגיגת העצמאות של המדינה, מתוך גאווה לאומית, זקיפות קומה ולתפארת מדינת ישראל.
יום הזיכרון
בכל שנה הגוש בגרון גדל. דווקא בשנים שבהן יש פחות מלחמות ויותר מבצעים, פחות איומים קיומיים ויותר סכסוכי גבולות, מתחדדת סוגיית המחיר. כי כשנלחמים על הבית הולכים עד הסוף. כאשר נאבקים על גודל החצר האחורית או סתם מול שכנים מציקים, נשאלת השאלה מה מצדיק את המחיר היקר בעולם.
על התקווה שיום אחד לא יהיה צבא ויתרנו מזמן. אבל על התקווה שהמנהיגים שלנו יחשבו טוב על המחיר וינסו להפוך את המשוואה, אסור לוותר. תזכורת לכך קיבלתי בטקס יום הזיכרון בבית העלמין בכפר מונאש, כאשר שכן שלי, לירן שחר, הקריא קטע קצר שכתב, וחשבתי שזה ראוי גם לדפוס:
"מלחמה! מלחמה! לחימה. מי־ל־חה־מה? מלא זעם, מלא חימה. זו מילה עם צליל נורא, הרי ברור שבגללה הוא נמצא פה בשורה. כן, כן, זה בגלל העברית, הניקוד, הפיסוק.
"בגלל זה הוא פה דומם, לא חי, נושם, פעיל ועסוק. הרי ברור שממשהו שהוא מלא־חימה לא יכול לצאת שום דבר טוב, חוץ מלוח שיש, כיתוב מנוכר ותחושה של קר ורטוב. אז אולי, אולי נשנה לה את השם ונקרא לה מלא־טוב?
"נראה לי שאנשים ילכו זקופים יותר ברחוב, כי ללא 'חימה' ועם יותר 'טוב', לא נלך זקוף? לא נישיר מבט? אפילו לאלה שלא אוהבים אותנו, כי למי יהיה אכפת? מלא־טוב גם זורמת על הלשון ואולי נותנת תקווה, תקווה שבשנה הבאה יהיה פה בשורה בדיוק אותו מספר של קברים ולא יתווסף אף אחד, לא נשים לא גברים. תקווה שבשנה הבאה לא נשאיר פה אדם נוסף, בן 20".
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2