כן, זה היה מעבר מהיר מדי מהקולות שנשמעו כאן ביום הזיכרון ביום שני עד לרעות סולימן ביום רביעי, שפשוט משתוקקת לג'סטין ביבר, ואפילו פירקה עליו 4,000 שקל. והיא רק בת 13 וקצת, אז היא לא מבינה מה זה פלייבק שמאפשר גם לשיר, גם לדבר וגם לשתות מים בעת ובעונה אחת. על הדרך רעות צפתה גם בסטטיק ובן־אל מחממים את הילדון הקנדי, ומסכמים תשואה נאה של מאות אלפי שקלים ביומיים. כפיים לסטארטאפיסט יואב גרוס שהמציא אותם. אולי יום אחד הם באמת יהיו אמנים ולא רק תופעה מקפצת ומטרידה.
אבל ככה אנחנו, עדר סומא ותזזיתי שנע על הגבול הדק בין הגימיק לקוריוז. הרועים שלנו מצפים מהג'ינג'י בווייט האוס שיפתור לנו את הבעיות, ויסדר לנו את התעשייה של השלום במזרח התיכון. בינתיים פיתחנו תת־ענף: קודם כל ש"ההם" יסכימו לשבת לשולחן. נמשוך על זה שנתיים, יעלו מיליארד שקל השטויות האלה על הם ואנחנו.
יש לנו זמן, ישראלה רק בת 69, פצועה ושרוטה בגיל הבלות. יותר מדי הורמונים מפעפעים, ואנחנו לא יודעים איך להסביר את מצבה לילד בן רבע ל־5, שהכין דגל יפה בגן.
"אבא, לאן הולכים?"
אתה רוצה לנסוע איתי לאמירם?
"מי זה? חבר שלך?"
כן, זה חבר של אבא.
"אז אני רוצה".
נסענו לנס ציונה, לאמירם טובים, שמשפחתו שכלה את אחיו אליחי לפני 23 שנה. גם אחרי שני עשורים החבר'ה מהיחידה מקפידים להגיע לחצר הענקית של ההורים. ההורים נעמי ושמואל מגיעים מבית העלמין הצבאי בראשל"צ, ומארחים מאות חברים בכל יום זיכרון. אמירם הוא סטנדאפיסט, וכשהחברים מהתחום מתקבצים לשולחן אחד, הצחוקים משכיחים את הסיבה לכינוס החד־שנתי.
****
גיאצ'ו פרח שם. חצר ענקית עם ים גירויים. ביחד עם מיכאלה, בתו של אמירם, הם פירקו לשמואל את תאורת הגינה, כששלפו את כל הפנסים מהצמחים. הרגשתי אי־נעימות מהפעילות של המחבל הקטן, אבל שמואל הרגיע אותי. "שחרר אותו. תן לו לחיות. אני אסדר הכל", אמר, וכשאדם ששכל את בנו בפעילות צבאית מסווגת אומר את הדברים האלה - "תן לו לחיות" - הם נכנסים לפרספקטיבה אחרת. אולי מרגיעה.
אמירם ישב בשולחן, סיפר בדיחות והריץ דאחקות. אני לא יודע יותר מדי פרטים על נסיבות נפילתו של אחיו, אבל יודע שזה לא מנע ממנו להיות צנחן. בערב הוא ייצא להופעה כמו בכל יום. מעבר מהיר משכול לשגרה. איך הוא עושה את המעבר רק הוא יודע, אני לא, אבל זה מצליח לו. עובדה.
"קוף, אני שולח לכיפוש סרטון, שתראה כמה קשה אתה עובד עם הילד ואז תרד ממך ותיתן לך לישון אחר הצהריים. יאללה, תן לי סצינה שאתה רודף אחריו", אמר אמירם ומיד ביים קליפ יפה ששוגר לכיפוש. זה עבד יופי. איך שהגענו הביתה והיא שאלה איך היה, עניתי: הרג אותי, אני הולך לישון.
"יש לנו כרטיסים למסיבה בקאנטרי. אתה בא איתי, נכון?"
בטח. תלכי עם הילד, אני אגיע בהמשך.
"לא. אתה בא איתנו, אני לא חד־הורית. הוא ישגע אותי, ואין לי כוח לרוץ אחריו לבד".
תעירי אותי לטקס בהר הרצל, אחרי זה אלך איתכם. רק אחרי הטקס.
"אפשר להקליט, אתה יודע".
לא, אני צריך את זה בלייב, כך אני רגיל.
אז היא העירה אותי בשש וחצי, כדי להרוויח את שעת ההתאקלמות שלי ממצב שינה לערות. הילד החריב את הבית, ולא הפסיק לירות בי קליעים של גומי, גם אחרי שאיימתי שאנפץ לרסיסים את הרובה המזוין. אני לא קונה לו רובים, כיפוש דווקא כן. די מפתיע מצדה, מאחר שעתידו הצבאי המתוכנן על ידה יהיה נגן משולש בתזמורת צה"ל. אמו ואני לא נאפשר לו להיות פריט במופע האימים של ההנהגה כאן. אם יאיר נתניהו שירת קל"ב באולפני הטלוויזיה בירושלים, גם הבן שלי ישרת בתזמורת ליד הבית, למה לא?
****
התחיל הטקס, וקראתי לילד לשבת עלי ולצפות ביחידתו העתידית נלחמת בהר הרצל. השמלה של ריטה הייתה שוס, אמרו שהיא סוחבת 220 ק"ג של בד. הביצוע ל"ירושלים של זהב" היה מלא ג'סטות כפי שיאה לדיווה. למה שולי נתן לא שרה? נו באמת. אם מירי אחראית על הטקס, נאפשר לאיזו אשכנזייה שלא התחנכה במעברות לשיר בטקס שלה? מירי הרי נלחמת בגזענות.
חיכיתי לצעידה של הת"ס־תס"ח כדי לראות אם סא"ל דרעי מתאים לרשת את אל"ם רוקני. אמרתי לכיפוש שזה לא יפה שאפילו לא שקלו מועמדות של אשכנזי, ואחרי פרסי מינו מרוקאי. בכל זאת, כיפוש, מי הקים את המדינה?
"אתם לא מתאימים, מאמי. הייתם טובים בהקמה, אבל אחרי זה צריך לשמוח", הסבירה, "אתם לא טובים בשמחות, אתם עצובים מדי. זה טקס שמח".
ואז הגיע הרגע לסבול את העצמאות. כל האירועים החגיגיים האלה שכוללים מתקנים מתנפחים, פטישים מתנפחים והתזת קצף - שנואים עלי. ואם מצרפים לזה סלקציה בשער למסיבה, אז אני בעצבים גבוהים. הקאנטרי הוא של העירייה, אז פאשלות מתקבלות טבעי, אבל הילד רוצה להיכנס והשער נעול. ובחוץ מאות אנשים עם כרטיסים, שהמשטרה מונעת את כניסתם. כן, אף אחד בעירייה לא חשב שאם היו משלמים למשטרה על יותר שוטרים, אפשר היה להכניס יותר מ־500 חוגגים. אבל בלב שמחתי, כי אם לא מכניסים אותנו, אז עוד רבע שעה אני בבית.
אבל כיפוש לא ויתרה. "מאמי, מה נעשה? הילד מחכה למסיבה הזו כל היום".
את רוצה שאתפרע? אולי זה יעזור?
"לא. אבל תברר מה קורה, אולי יכניסו אותנו מאוחר יותר".
קמתי מהרביצה, ניגשתי לשער ושאלתי את השוטרים בקול רגוע: הלו ליצנים, מי מנהל כאן את בית הזונות הזה? אתה יכול להביא אותו לכאן? מה אנחנו, בני ערובה?
השוטר העייף הביט בי ואמר: "קוף, לך מפה ואל תעשה לי בלגן. רק אותך אני צריך על הראש".
כיפוש נזעקה למקום ואמרה שאני עושה לה בושות. עניתי שהיא צודקת, ויאללה נעלה הביתה. אבל אמא־נמרה לא ויתרה, עבדה קשה בוואטסאפ והכניסו אותנו משער צדדי. באסה.
****
תקשיב, גיאצ'ו, אתה מתנהג יפה, לא נעלם לי. אם אתה בורח לי, אנחנו חוזרים הביתה. הבנת?
"כן, אבא. אני אתנהג יפה".
שניות אחרי התצהיר בע"פ, הילד חלץ סנדלים ונעלם. ים ילדים משתוללים, אבות שממששים את צווארם הדואב, תוצאה של הנפת הילדים על כתפיהם במופע הזיקוקים, ואמהות רגועות שלא חוששות מכלום בשלווה סטואית. תפסתי לי פינה וגלשתי בסלולרי.
"מאמי, הילד נעלם".
אז מה את רוצה שאעשה? נעלם, אז נביא חדש. אמרתי לך שאסור לבוא לכאן.
"לך חפש אותו. לך הוא מקשיב".
תגידי, בלעת ליצן? ממתי הוא מקשיב לי? לא מספיק שאת דופקת כאן קוקטיילים ואני שותה רק אייס טי, אז אני גם עובד אצלך באיתור נעדרים?
"לך תמצא את הילד".
על הבמה תופפו ילדים במקלות אש, ואני רק רציתי להגיע לספה. איתרתי את המפגע הקטן משתולל באחד מהמתקנים המתנפחים. ניסיתי עליו את המשפט של יניב, אבא של ליאו מהגן: האיש מחפש אותך. הוא רוצה לזרוק אותך מהקאנטרי, כי אתה משתולל, אז בוא איתי.
"איזה איש, אבא? יש כאן הרבה אנשים. אתה סתם אומר".
בסדר, רק בוא איתי לאמא.
"לא רוצה", הכריז ושוב נעלם. הרגעתי את עצמי שהמתחם סגור ומאובטח ואין ממה להילחץ, כי מתישהו הוא יהיה רעב ו/או צמא, אז הוא כבר יחפש אותנו. הסיוט לא נגמר, אלא העצים כאשר ב־23:00 האירוע שינה פאזה ממסיבה לילדים, למסיבה למבוגרים. איפה המשטרה כשצריך אותה? מה עם חוק המואזין וחוקי העזר העירוניים שאוסרים רעש אחרי 23:00? מתברר שביום העצמאות לא אוכפים את החוקים.
בחצות שאלתי את האישה אם אני כבר זכאי לחנינה, או לפחות להפחתת שליש על התנהגות טובה.
"למה אתה לא רוקד איתי? כולם רוקדים".
כולם גם מסטולים ואני לא. אני בקושי הולך, אז את רוצה שאהיה פרד אסטר או מיכאל ברישניקוב עכשיו? אולי גרגורי היינס?
"אתה לא יודע לשמוח. בוא תעשה כאילו אתה רוקד".
אולי נעשה כאילו אנחנו הולכים הביתה? באמת שאני משוכנע שמגיע לי צל"ש על התנהגות טובה בסביבה מלחיצה.
את הסיבוב של "על האש" למחרת ביטלתי בשתי מילים: לא ולא. כל החגים והמועדים אצלנו מתבססים על הרג. או שהרגו בנו או שאנחנו הרגנו. ביום העצמאות אנחנו טובחים בחיות, ומעלים את צריכת החלבון מהחי לרמות בלתי אפשריות. למה אני צריך להיות חלק מזה? לא יותר עדיף לצפות בחידון התנ"ך, להתלהב ולקנא בנערים ונערות מוכשרים בלימוד? פעולה שמעולם הייתי במדרג התחתון שלה?
אבל יצאתי לרחוב רק להיגעל מהציבור שפשט על כל פיסת דשא באזור. גם איי תנועה התאימו למנגלים, כאילו רעב תקף את הארץ יום לפני. מעניין אם מישהו חישב כמה עופות, בקר וכבשים שילמו בחייהם כדי שהעם יוכל לשרוף אותם ביום חגו. מזעזע.
****
עברנו את יום העצמאות, וחזרנו לשגרה המחליאה. נפתחו הדיונים בערעורו של אלאור אזריה. אם היו למישהו ציפיות להקלה בעונשו, שרון גל ועו"ד יורם שפטל דאגו כבר ביום הראשון לדיונים, להסביר לנו שציפיות הן רק לכריות. שפטל לא התבייש להשתמש באמירה של גדעון האוזנר, התובע במשפטו של הצורר אדולף אייכמן: "במקום זה בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ניצבים עמדי שישה מיליון קטגורים", כדי ללמד סנגוריה על לקוחו. השוואה מתאימה לדעתו של השרלטן, בין צורר שהיה אחראי על השמדת העם היהודי, לבין חייל שירה למוות במחבל גוסס.
תעשיית היח"צ של גל ושפטל על אזריה ובני משפחתו עלולה להסתיים בעונש חמור עוד יותר. מי ישלם את המחיר? שרון גל שמשתמש באלאור ובמשפחה כמקפצה לג'וב הבא? הוא ירצה את עונש המאסר? ואולי בסיומו של ההליך יאמר שפטל שהרכב בית הדין בערעור הוא ערבו - פלסטינו - מחבלו - שמאלן - בזוי - אויב העם.
איך כל דיירי אגם הדרעק לא דואגים להפסיק את הפארסה הזו, שממשיכה לפגוע במשפחה? מה בדיוק רוצה שרון גל להוכיח? שהמערכת הצבאית טעתה וחייבת להתנצל בפני אלאור? אי אפשר שלא להתאהב בטיעון של הסנגור שפטל שלא ניתן להשתמש בציטוט של אזריה שמגיע למחבל למות, כי הוא לא הופיע בסרטון של בצלם. יפה שהוא מקבל את הסרטון כראיה, אז אי לכך ובהתאם לזאת, על מה הוא מערער?
אבל סאגת התיעוב לא פסקה בבית הדין הצבאי. סרטה של ענת גורן על יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, בתוכנית "המקור", הוא ערך בדמוקרטיה בארץ. הסרט חייב להיות חומר לימודי בשיעורי האזרחות בבתי הספר התיכוניים, על דמוקרטיה בכלל ועל אחריות אגם הדרעק, בביקורת על תפקוד קולקציית האפסים. לא יודע מה החליא אותי יותר, ההתנהלות של ביטן בניהול הגועליציה, או השת"פ עם מרב מיכאלי, יו"ר סיעת המחנ"צ באגם הדרעק.
האופן שבו מחלק ביטן מיליארדי שקלים, או מיליונים כמו גרעינים, אינו דמוקרטיה - אלא חומר חקירה של יאחב"ל ומבקר המדינה. לא משנה מי יפצח ראשון.
מירי רגב שלא הופיעה בסרט (ונורא נעצבתי על כך) זכתה לתשעה אזכורים בטקס בהר הרצל. זה מחדל, כי היא הייתה חייבת לקבל 30 אזכורים: א. היא השרה האחראית לטקסים; ב. היא אחראית על התקציב לחברה שמפיקה את הטקסים, ובעלי החברה רוצים להפיק גם הלאה; ג. מירי אחראית על תקציב הלפ"מ ומדובר במאות מיליוני שקלים, אז ערוצי הטלוויזיה אוהבים להראות לציבור את הקופאית. והקופאית אוהבת שהציבור רואה אותה, אז זה יופי של עסקה.
אבל דווקא בעמדתה של רגב בסוגיית תאגיד השידור אני תומך נלהב. אין על מה להוציא שם כסף, כי אין שם כלום. ובאמת שהגיע הזמן שיפסיקו לסמא את עיני הציבור במספר של 740 מיליון שקל, כל תקציב האירוע. רק פיצויי הפיטורים של עובדי רשות השידור מתבטאים בהרבה יותר ממיליארד שקל. באיזה תקציב זה בדיוק? של כאן בהקמה? כאן בהשלמה? כאן בהעצמה? כאן בהדממה? כאן בהסכמה? כאן בהעלמה? את מי בדיוק מרמים כאן?
****
זהו, סיימתי להתרגז. כיפוש חזרה מג'סטין ביבר, כולה נפעמת מהחלטורה של הקנדי. הייתה מבסוטית אש מהעובדה ששילמה 355 שקל כדי להיות נוכחת עם עוד 50 אלף ילדות מצווחות. היא וחברותיה אפילו רבו עם ילדות בנות 15 על מקום.
"אתן לא תעמדו כאן, מתוקות", שחו להן הקטינות. "אנחנו כן נעמוד כאן, מתוקות", ענו הקשישות בנות ה־45 בממוצע.
כן, היה להן כיף, ואני שמחתי להיות בייביסיטר. זה בסך הכל עלה לי בהתחייבות לנסיך על רובוט, תחפושת של הנסיך הירוק ורחפן. בקיצור, עלות המופע היא כאלפייה, כי אנחנו לא התאגיד, אצלנו הכל כלול.
נ.ב.
בקרב הקשה ביני לבין הסיגריה, היא מובילה בנקודות, אבל לפחות לא בנוקאאוט. כי אני עדיין על הרגליים, והג'אב עוד עובדת איכשהו.
שחף אשכנזי הגומל עוד לא התייאש ממני, וגם זה סוג של הישג מבחינתי, כי אני מוריד לו את אחוז ההצלחה (גם אהרל'ה, שפוצח בדיאטה כל בוקר, ומחזיק עד שלוש־ארבע אחר הצהריים. אני לא לבד בכישלון). אבל לשחף יש אג'נדה נגד העישון, והוא איש מקצוע. לכן הוא הפחית את מחיר הסדנה לפחות מ־1,000 שקל. יש מספיק שרלטנים שיגבו מכם פי שלושה או יותר, ולא בטוח שתצליחו. ואם אתם חיילים בשירות סדיר, זה יעלה לכם 150 שקל לסדנה אם אתם באים לבד, ותיפטרו מהמחלה הזו, אולי. אבל תנו לעצמכם צ'אנס, כי שחף יעשה פרנסה בארץ ובחו"ל איתכם או בלעדיכם, אבל אתם יכולים להיגמל אם אתם לא דפוקים בראש כמוני.
זהו, עשיתי מחווה לציבור, ואני מקווה שכל כוחות הביטחון ירימו את הכפפה. כי באמת שהוא צדיק, ואין לו שום בעיה לתור את כל היחידות בצבא, משטרה ובכלל, כדי לתת את מה שהוא יודע.
לכו על זה, כי כשהסיגריה בפה והטעם דרעק, הארנק רך. בלי סיגריה ועם מסטיק מנטה, הארנק מתקשה והחיים סבבה.
לא לי, לכם אחרי שתיגמלו.