אני לא זוכרת איך זה מרגיש להיות ילדה. זו מחשבה מתסכלת, אבל גם אם אעצום את העיניים חזק חזק, לא אצליח לשחזר שוב את ההרגשה של גשם ראשון על הפנים, את הדאגה התהומית שמגיעה עם מראה של נדנדה תפוסה בגן השעשועים, את היכולת ללכת יום שלם עם ארגז חול בנעליים מבלי שזה יזיז לי ואת הרצון והיכולת לתקוע ממתקים בלי הכרה וללא רגשי אשמה. והייתי שם! אני בטוחה שהייתי שם. יש לי תמונות שמעידות באופן חד־משמעי ובלתי ניתן לערעור שפעם הייתי ילדה, אבל עכשיו אני מסתכלת על הילדים שלי ואני מבינה רק באופן טכני את המושג. שכחתי איך זה מרגיש.
פסיכולוגים התפתחותיים קבעו שקצת אחרי גיל שישה חודשים אנחנו, בני האדם, מתחילים לעשות את ההפרדה בין ה״עצמי״ לבין אנשים אחרים שמטפלים בנו. ״תיאוריית התודעה״ הם קראו לזה, ועד היום נעשים ניסויים רבים שמנסים להוכיח מתי בדיוק זה קורה, איך זה בא לידי ביטוי בכל גיל ומה קורה כשהיכולת הזו משתבשת. הזדהות עם אחר והבנת המניעים שלו? זה כבר עניין אחר לגמרי.
כמה פעמים יצא לכם לשאוג, בלי מעצורים, על איזה ילדון משירות לקוחות של מוצר שהתקלקל וקלקל לכם את היום? אני מדברת על צרחות, גידופים, איומים - התנהגות שלאו דווקא הייתם משייכים לתכונות היומיומיות שלכם. אולי בסופה של השיחה קיבלתם את מה שרציתם (פיצוי, כמובן), אבל בשורה התחתונה - השגתם את זה בזכות התנהגות בהמית כלפי חייל משוחרר שרק רצה להגיע לדרום אמריקה בשלום. גם אתם הייתם שם, עבדתם בעבודה מזדמנת שלא היה לכם קצה של עניין בה, מלבד העובדה שהיא הוציאה אתכם מהבית ונתנה לכם את הכבוד שבהיעדר הצורך לבקש כסף מההורים. והיום? איפה אתם ואיפה הזיכרון הרחוק הזה? היום אתם הלקוח!
גם רופאים חולים מדי פעם. אם הם לא חולים, כנראה ההורים שלהם פעם היו חולים, או יהיו. גם הם התנסו בנפלאות מערכת הבריאות - על שעות, חודשי ושנות ההמתנה שלה, על אחות האחראית על 30 מטופלים, על מלחמות על החזרים מול הקופה. האם רופא שראה את המערכת מהצד של המיטה בהכרח יהיה רופא טוב יותר למטופליו?
מוכנה להתערב שלפחות 80% מבעלי הדירות בארץ שכרו דירה בשלב כזה או אחר של חייהם. גם הם ביקשו מבעל הבית לסדר את הנזילה, גם המזגן שלהם הפסיק לעבוד באיזה קיץ, וגם הם ודאי נאלצו להתמודד עם העלאת שכר הדירה שנחתה עליהם בעיתוי גרוע ביותר (כאילו יש עיתוי טוב להעלאת שכר דירה). ואז, הו אז, הם נהיו בעלי בית, כאלה שמבקשים ערבות בנקאית של 50 אלף שקל על דירת חדר וחצי עם גג אזבסט. הגלגל נוטה להסתובב ככה. ברור שלא אצל כולם! בעלי הבית שלנו עשר. אמיתי. גם אתם בטח בסדר, אבל מספיק בעלי דירות לאורך השנים דאגו ליצור את המוניטין הקמצני–חזירי.
אולי ״הזדהות״ היא הסיבה שנותנים לעובדים סוציאליים שכר רעב - כדי שירגישו איך זה מתחת לקו העוני, איך נראה מאבק על חשבונות וגנים וסגירת החודש. ככה יוכלו לעזור ביתר אמפתיה למי שמבקש את עזרתם. אולי לא.
אין תחליף אמיתי לאופי
ההיגיון אומר שמי שעמד במקום שבו אתה עומד, יבין אותך טוב יותר. זה הרי לא יכול להיות אחרת. כשאתה רווק הולל אתה מגלה קללות שלא ידעת על קיומן כשאתה צריך לבלות טיסה של 12 שעות עם תינוק צורח, אבל אחרי התנסות קצרה בהורות, אותה חוויה תעבור עליך אחרת לגמרי. אתה תהיה סבלני יותר. עוד רגע ותבקש לערסל קצת את העולל בעצמך, כי הלב שלך יוצא אל ההורים הנבוכים, שנשבעו גם הם בעבר להרוג כל מי שיכניס נוסעי טיסה למצב הזה. רגע אחרי שהילדים שלך ייצאו מהבית אתה תשכח שוב את האהדה הזו לקדיחות במקומות ציבוריים. אז איך זה קורה? למה אנחנו שוכחים תחושות שעיצבו אותנו להיות מי שאנחנו?
איפה המחוקק שיקבע שכל אחד צריך למדוד את הנעליים של מי שמולו כדי להבין את הסיטואציה מכל הכיוונים? משכירים ייאלצו להתמודד עם בקשות הזויות של שוכרים שבעלי החיים שלהם חירבו את השיפוץ שכרגע סיימו בנכס המפואר שלהם, הורים יתבקשו לעמוד שלוש שעות מול גן עם 35 ילדים, בנקאים יידרשו להבין מה כתוב בטפסים שהם שולחים בדואר, שוטרים יבלו בתאי מעצר, חברות תקשורת ינותקו מהאינטרנט, בני אדם יוכרחו לנקות אחריהם! כאוס.
ההבנה של האחר מעצם ההתנסות במצבו תיצרב לכמה דקות, אולי לכמה ימים, ותיעלם שוב לתהומות הנשייה. ככה זה - המוח זוכר את מה שמועיל לו, סוציומט שכמותו. אבל עם כל הכבוד להתנסות - אין תחליף אמיתי לאופי. אם אתה זהב של בן אדם, ככל הנראה תהיה גם זהב של שוכר וזהב של משכיר, לקוח זהב, חבר נשמה, מורה לחיים, ילד מלאך והורה לדוגמה, רופא לתפארת ומטופל חלומי. אם היית שם וגם אם לא, רק להיות בן אדם.