ביום השואה, כשאני בעיצומו של מסע לפולין, קראתי ראיון שפורסם ב"דה מרקר", עם מומחה לחינוך, שמתנגד למסעות בני נוער לפולין. הנימוקים שלו הזכירו לי קצת את נימוקיה של שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, שחשה שהצעירים ששבים לישראל לאומניים בהרבה מאלה שיצאו ממנה שבוע קודם לכן.
"הבעיה היא הערכים שמקודמים במסעות", הסביר המומחה, "במתכונתם הנוכחית המסעות מונעים מתוך אג'נדה וחוטאים למטרות החינוך. הסיפור הוא 'אנחנו גברנו על השואה, אנחנו כאן כדי להישאר'... כשאנחנו רותמים את המסע לפולין כדי לקדם אג'נדה של חיזוק הלאומנות - זאת בעיה... חוזר המנכ"ל של משרד החינוך בנושא המסעות מדגיש את הצורך לחזק את הקשר של התלמידים עם עברם היהודי ואת המחויבות האישית להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה של מדינת ישראל... זכר השואה הוא תמרור בחיי האנושות, לאו דווקא בחיי העם היהודי... המסעות בנויים בדרך כלל סביב הסיפור היהודי־ציוני והיהודי־לאומי והרבה פחות על מסרים אוניברסליים ועל משמעות השואה".
אני תומך גדול של המסעות הללו לפולין. יש סיפורים שהמוחשיות יכולה להעביר טוב יותר מכל תיאור מרחוק. אינו דומה מי ששומע על תאי הגזים מישראל למי שעומד בתא כזה במיידנק ומצליח כמעט לראות בעיניו את המוני היהודים עומדים שם ברגעיהם האחרונים באותו מקום ממש, שבו הוא דורך עכשיו.
מעבר לטענה בדבר העלויות הגבוהות והעובדה שלא כל הילדים יכולים להרשות לעצמם את הנסיעה הזאת, טענה מוצדקת, שלטעמי צריכה להביא את המדינה לסייע ככל שניתן לאלה שידם אינה משגת, הטענות של מתנגדי המסעות הללו מבטאות הלך רוח שמגיע בדרך כלל מאותו מחנה פוליטי. ככל שאני מנתח את הדברים, יותר משהמתנגדים למסעות חוששים שילדיהם יחזרו ארצה ימנים יותר או לאומנים יותר, הם חוששים שהם יחזרו ארצה יהודים יותר.
מה זאת אומרת יהודים יותר? ובכן, אצלנו, כאן, בוויכוח הפוליטי היומיומי והאינטנסיבי, אין שום בעיה לדחוף את הדיון בסוגיה ה"יהודית" הצדה. יש לנו כל כך הרבה על מה לריב, שאנחנו יכולים בקלות לחמוק מלהעמיק בה כשלא בא לנו. בפולין זה בלתי אפשרי. בפולין, החבילה היהודית מונחת לך מול העיניים, ולאן שלא תסיט את מבטך, היא תנעץ בך את עיניה.
צעיר ישראלי שחוזר משם לא יכול שלא לשאול את עצמו כמה שאלות מטרידות. למה הנאצים רצו לחסל דווקא את העם שלי ולא 100 עמים אחרים? ובמה אנחנו שונים מהאיטלקים ומהצרפתים ומההודים? ומה יש בנו, שגרם להם לשנאה עמוקה כל כך, עד כדי החלטה להשמיד אותנו ולשרוף אותנו ולהכניס אותנו לתאי גזים ולירות בילדינו בראשם מעל בורות פתוחים? ובכלל, מה זה אומר שאני יהודי? ומה עושה אותי יהודי? והאם כדי להיות יהודי צריך לקיים מצוות, או שאולי מספיק שאני מתגורר בישראל או שאשרת בצה"ל? ואולי בכלל די בכך שנולדתי יהודי, כדי שאוכל להמשיך את חיי ככזה בלי לשאול את עצמי שאלות מעצבנות? וכן, גם שאלות של אמונה ושאלות על מקומו של אלוהים בשואה עולות במקומות האלה. וכל אחד רשאי להשיב לעצמו מה שירצה, וכל אחד יכול לספר לעצמו מה שיחפוץ, אבל לכל מי ששב משם ברור שהשאלות הללו תלויות באוויר ודורשות מענה.
ובפולין, אם אתה נוסע עם המדריך הנכון, זה שלא עסוק בניסיונות להימלט מהסיפור היהודי, אתה לומד שההיסטוריה שלך זה גם הרב יהושע משה אהרונסון, שאשתו וילדיו נספו, ובסוכות תש"ד הוא סיכן את עצמו כדי לשבת ב"סוכה" שהקים באמצעות סכך שהניח על כמה חביות, סמוך לדירותיהם של אנשי האס־אס במחנה, ובירך עליה "שהחיינו". וגם האדמו"ר מפיאסצנה, שנספה בעצמו אבל עוד קודם לכן, אחרי שנהרגו בנו וכלתו, התעקש להישאר בגטו ורשה עם חסידיו ולחזק אותם ככל שרק היה יכול. וגם הרב אהרן יששכר דוידס, שנרצח בברגן בלזן שבגרמניה, ובפסח הנחה את בני קהילתו לאכול לחם וגם התקין תפילה מיוחדת למי שנאנס לאכול חמץ.
ובכלל, הרי לא רק יהודים היו באירופה, אלא גם יהדות. הרבה מאוד יהדות. ועולם תורה אדיר וישיבות וחכמי עולם. ונדמה שמי שמנסים למצוא לעצמם תירוצים למנוע מילדיהם את היציאה למסעות הללו, ומי שמנסים להימלט מהעבר היהודי שלהם אל סיפורים אוניברסליים – לא מהמסע לפולין הם מנסים לברוח, אלא גם מהשאלה מי הם ומה הם ומאין באו ולאן הם הולכים.