1 "דונלד טראמפ הוא חבר שלי, אבל הוא אדם לא צפוי. הוא עדיין מעכל את העובדה שהוא נשיא ארה"ב". הדובר הוא חיית הטלוויזיה האמריקאית לארי קינג, האיש שכבר ראה הכל וראיין את כל מנהיגי העולם. את טראמפ הוא מכיר 35 שנה כחבר וכמרואיין, ואם להסתמך עליו ועל ניסיונו, טראמפ הוא אכן אוהד ישראל ורוצה בטובתה, אולם אין לדעת ואין יכולת לצפות לאן הוא מכוון וכיצד בדעתו לפעול.
בעוד שבועיים יגיע טראמפ לביקור בירושלים, והערפל סמיך מאוד. בבית הלבן ובמועצה לביטחון לאומי בקושי הספיקו לחמם את הכיסאות ובוודאי שלא להכין עבודת מטה ותוכנית עבודה. אין צוות מקדים לתהליך במזה"ת וזה עומד להיראות אחרת מכל דבר שראינו בעבר. ועידת הג'רוזלם פוסט, שנערכה השבוע בניו יורק, עסקה ברובה ביחסים בין ישראל לארה"ב, והדעה הרווחת היא שטראמפ טוב לישראל. אבל השאלה היא לאן ואיך יוליך את טוב לבו, ומהי בעיניו בדיוק טובת ישראל?
2. חלקים גדולים בניו יורק טרם עיכלו את תוצאות הבחירות ובוודאי לא הפנימו את ניצחונו של טראמפ על הילרי קלינטון. באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, בצפונו של התפוח הגדול, מהדהדים עדיין הדברים שכתב נשיא האוניברסיטה לאחר הבחירות לאנשי הסגל והסטודנטים. זו הייתה איגרת שמתאימה יותר למתקפת פתע גרעינית, שזרעה הרס בעיר או לרצח של נשיא ארה"ב. משהו בכיוון של "עלינו לעמוד יחד, מלוכדים וחזקים נוכח התוצאות שלהן לא ציפינו". פה ושם, גם באוניברסיטת קולומביה וגם במקומות אחרים, נמשכים גילויי האבל.
אבל הבניין של טראמפ במרכז השדרה החמישית במנהטן מזכיר לכל תושב מקומי או תייר שחלומות לחוד ומציאות לחוד. מול הבניין שלמרגלותיו ומולו חנויות הדגל של מותגי היוקרה, מוקמו מחסומים מכוערים לאבטחה מפני מכוניות תופת, הפגנות ועוד. מספר השוטרים ואנשי השירות החשאי לא מותיר מקום לספק מיהו הבוס. אילו היו ברשותי חנות באזור או משרדים בבניין, הייתי מבטל את פוליסת הביטוח. כל עוד דונלד טראמפ נשיא, אין בה כל צורך. זהו מקום מוגן ומאובטח מאוד.
3. במרחק של כמה בלוקים משם, באותה שדרה חמישית, פגשתי השבוע לשיחה את רון לאודר. הקירות והמדפים במשרדו המרווח בקומה ה־42 במגדלי G.M היוקרתיים מבהירים היטב את עוצמת מחויבותו האישית העמוקה למפעל הציוני, לעולם היהודי ולמדינת ישראל. אני מכיר את היהודי החם הזה כבר יותר מ־20 שנה, החל מראשית כהונת ממשלת נתניהו הראשונה. תקצר היריעה מלתאר את מאמציו הגלויים והחשאיים לחיזוקה של מדינת ישראל, לביטחונה ולעתידה. אין ספור מסעות דילוגים בין וושינגטון, ירושלים, סוריה, ירדן, מצרים, בירות אירופה ועוד. בעיקר בשליחותם של ראשי ממשלה, אך לא רק הם.
ולמה אני כותב את כל זאת, ישאלו הקוראים ובצדק. הסיבה לכך היא שבדיוק השבוע תדרך "גורם בכיר בירושלים" מספר עיתונאים, כי לאודר פגש והכין את אבו מאזן לקראת פגישתו עם הנשיא טראמפ. שוד ושבר. מישהו ניסה להוציא אותו כ"עוכר ישראל", וכ"שמאלן" שמנסה לפגוע לכאורה באינטרס הישראלי. אלו דברים זדוניים ופוגעניים נגד אדם יקר ורב־פעלים ומעש. "פשעו" העיקרי הוא כנראה קרבתו הרבה לנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, והעובדה שהעז לפגוש השבוע בניו יורק את איילת שקד ונפתלי בנט (וגם את ישראל כץ ופגישה אישית עם יובל שטייניץ).
"פשע" נוסף נעוץ בעובדה שכבעליו לשעבר של ערוץ 10, הוא לא מנע את שידור התחקיר של רביב דרוקר בעניין "ביבי טורס" ומאז הכריזה עליו משפחת נתניהו כ"פרסונה נון גרטה" באופן משפיל, מבזה וכפוי טובה. אולם לאודר המשיך וממשיך לנהוג באצילות.
הנה לכם סיפור: באביב 2010, בשלהי כהונתי כדובר צה"ל, נפגשתי לארוחת צהריים בניו יורק עם לאודר ושני אנשים נוספים. הפגישה, שנקבעה כמובן מראש, נתקיימה יומיים לפני מועד שידור תחקיר ה"ביבי טורס". לאודר, שהיה נתון בלחץ כבד להורות על ביטול התחקיר, ביקש את חוות דעתי האישית והמקצועית בעניין. השבתי לו ללא היסוס שאם יפעל למניעת שידור התחקיר, הוא יסב נזק גדול מאוד לערוץ ולמעמדו המקצועי, נזק כבד לעצמו כבעלים, ונזק עצום עוד יותר לראש הממשלה נתניהו עצמו, שכן התחקיר הגנוז יפורסם במלואו בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, ישודר ברשת ויתקבל בעוצמה גבוהה כסרט גנוז שאיש לא יחמיץ. דעתי הייתה נחרצת. לאודר הציע שאציג את דעתי בפני לשכת ראש הממשלה, ועשיתי זאת בו במקום. התקשרתי לבכיר ביותר בלשכה דאז וסיפרתי לו את שאמרתי ללאודר. מהעבר השני של הקו עשו קולות הסכמה ואנחה "בניהו, אתה צודק, אבל זה גדול ממני, גדול ממך, גדול מלאודר וגדול גם מביבי". הבנתי. התחקיר שודר וכל היתר היסטוריה.
ובחזרה לימינו. בואו נגיד שלאודר אכן נפגש עם אבו מאזן לקראת פגישתו עם טראמפ. וכי מה רע בכך? מה הפסול? ואולי זה דווקא לטובתה של ישראל? אולי לצורך תיאום ציפיות? אולי נעשה הדבר על פי בקשתו או עצתו של טראמפ עצמו? אם טראמפ ונתניהו נפגשים עם אבו מאזן, אז ללאודר, שהוא בעל ידע, ניסיון והיכרות קרובה עם הנושאים והפרסונות, אסור? ואולי מישהו בכלל פוחד מפגישת פסגה של טראמפ, נתניהו ואבו מאזן? לאודר עצמו נינוח. מסרב להיפגע או להיעלב. הוא ממוקד בתפקידו כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, בדאגה למדינת ישראל ולמגורי הסטודנטים החדשים, שהקים בטכניון ואשר יחנוך בחודשים הקרובים.
ואתם, אם תשמעו או תקראו בקרוב שלאודר הוא נמוך ולא גבוה, מוסלמי ולא יהודי, עוכר ישראל ולא אוהבה, שמאלן ולא חובב ציון, דעו שזה בדיוק ההפך, רון לאודר היה ועודנו חייל ללא מדים של מדינת ישראל והמפעל הציוני. בגילו, במעמדו וברקורד שצבר, איש לא יוכל להסיט אותו מדרכו.
4. מהשדרה החמישית לפארק אווניו. באו הסינים ורכשו את המבנה המדהים של המלון הוותיק "ולדורף אסטוריה". המלון שלא נח לרגע עשרות שנים, סגור עכשיו לרגל שיפוצים. הסינים רוצים להפוך אותו לבית דירות. "ולדורף אסטוריה" איננו עוד מלון ניו יורקי. מדובר בסמל אמריקאי מובהק, במלון הגדול של רשת הילטון ובזה ששימש עד כה את כל נשיאי ארה"ב בעת שהותם בניו יורק. זה נכון שהסינים קונים כיום כמעט הכל, אבל אני כבר חשבתי על אפשרות שהסינים יקנו יום אחד את מקדונלד'ס ויסגרו את הרשת, שהפכה לסמלה הבלתי מעורער של ארה"ב, לא פחות מסמל החירות.
באחת הפעמים שבהן לנתי ב"ולדורף אסטוריה" ביקשתי בעוונותי לעבור לחדר מעשנים (זה היה פעם), ואז הפתיעו אותי. השתכנתי ארבעה לילות בסוויטת הנשיא רוזוולט בקומה ה־17. לא צילמתי, כדי לא לעצבן אף אחד, אבל בשל כך הפרידה מ"ולדורף אסטוריה" במתכונתו הנוכחית קשה לא מעט גם לאחד כמוני.
5. בימים אלו מבקר בישראל יו"ר המטות המשולבים של צבא ארה"ב, הגנרל ג'וזף דנפורד, כאורחו של הרמטכ"ל איזנקוט. יו"ר המטות, מקבילו של רמטכ"ל צה"ל, הוא חבר בקבינט המצומצם של הנשיא טראמפ ובעל השפעה לא מבוטלת בממשל האמריקאי, ולכן ביקורו והקשר המצוין עם איזנקוט הוא נכס למדינת ישראל. ובינתיים בפנטגון מצליח הממשל (לא בלי מאמץ), למנות בעלי תפקידים ולהשלים את הפאזל לתפקוד מלא של משרד ההגנה על כל מרכיביו.
אותותיו של ממשל טראמפ כבר ניכרים בתחום הביטחוני. גם בצה"ל וגם במשרד הביטחון מדווחים על אווירה טובה יותר ועל רצון לשתף פעולה בתחומים רבים, ובעיקר על מחויבות לשימור היתרון האיכותי של צה"ל מול צבאות האזור. השבוע היה אמור לבקר בוושינגטון גם שר הביטחון ליברמן, אולם ברגע האחרון דחה את הביקור. דנפורד כבר נפגש עם עמיתו בישראל, ובתחום הביטחוני צפוי לנו כנראה עידן טוב יותר מהקודם.
6. השבוע, בשעת לילה מאוחרת במלון בניו יורק, הזלתי דמעה על מה שמעוללים כאן לתקשורת ולרשות השידור. דמעותיה של גאולה אבן באולפן ושירת "התקווה" של אנשי הערוץ טלטלו אותי ועוד רבים אחרים במדינה. אני נמנה עם אלה שתומכים בהקמת תאגיד השידור הציבורי העצמאי והבלתי תלוי, שיחליף את רשות השידור, תוך קליטת מרבית אנשיה בגוף החדש. הפוליטיקאים לדורותיהם השחיתו את רשות השידור. אבל גם לסגור צריך לדעת. ההחלטה להודיע על סגירה שעה קודם לכן היא אכזרית ולא אנושית.
נתניהו, האיש שהחליט על סגירת רשות השידור ועל הקמת התאגיד, האיש אשר חתם על כתב המינוי של מנהלי התאגיד, הוא האיש שנלחם בתאגיד. הוא, שהבטיח לאנשי רשות השידור בערב פסח לשמור עליהם, טוען כעת שהוא לא ידע על ההחלטה לסגור באחת את שידורי קול ישראל והערוץ הראשון. הוא לא ידע. שוב ושוב מתגלה הממשלה הזאת כממשלת רוע וזדון, ממשלת אטימות וחוסר חמלה, ממשלת הישרדות והכל דיבורים. חיים ממהדורה למהדורה, מסקר לסקר, מרססים כאן באכזריות כל חלקה טובה ומאיימים להותיר ציה וצלמוות. זוהי ממשלת ימין עם שתי ידיים שמאליות עד אימה.
ואנחנו? מה יהיה עלינו? שבת שלום.