נכון לעכשיו, מעל כל הסיוטים שרודפים את ראש הממשלה, בחלקם מככבים שוטרים ונדבנים שונים, בולט אחד מרכזי: להביט במטוס חיל האוויר מספר 1 של ארה"ב עוגן בנתב"ג בעוד עשרה ימים, ולראות את רונלד לאודר יורד ממנו אחרי הנשיא טראמפ. לא מדובר בתמונה מופרכת. יש בהחלט אפשרות שלאודר יצטרף לסיור טראמפ במזרח התיכון. נכון לרגע זה, לאודר הוא העוזר המיוחד של הנשיא לענייני המזרח התיכון והמו"מ. כפי שכבר פורסם, הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לנשיא ונחשב ל"מנוע" מאחורי האנרגיה המוגזמת המוקדשת בבית הלבן לבריאתו של הסדר שלום ישראלי־פלסטיני. מבחינת נתניהו, בהתעלם מענייני החקירות, לא יכולה להיות בשורה קשה יותר.
תחשבו על זה רגע: נתניהו ראה בטראמפ משיח. לא פחות. אחרי שמונה שנים עם ברק חוסיין אובמה השנוא, הגיעה הגאולה בדמותו של הג'ינג'י מהמגדל המוזהב, אמריקאי שמדבר את האנגלית של נתניהו ויסייע לראש הממשלה לשים קץ, אחת ולתמיד, לקשקושי השלום־שמלום. מה התברר? שנתניהו קיבל את הג'ינג'י הלא נכון. על פי התוכנית, המיליארדר היהודי הקרוב ביותר לטראמפ אמור היה להיות שלדון אדלסון. במציאות, התברר שהמיליארדר היהודי הכי קרוב לנשיא הוא רונלד לאודר. במילים אחרות, זה כמו להתכונן לפגישה עם בצלאל סמוטריץ', ולקבל במקומו את יוסי ביילין.
איל הקוסמטיקה הניו יורקי הוא הנגטיב המוחלט של ברון ההימורים מלאס וגאס. הרי אדלסון אמור היה לשלוף להביור ולהעלות באש את מה שנותר מתהליך השלום. לאודר רואה בהשגת שלום בין ישראל לפלסטינים מפעל חיים. הוא בטוח שזה אפשרי, הוא משוכנע שזה בטווח השגה, הוא עובד על זה באופן עצמאי כבר כמה שנים, משוטט במזרח התיכון, פוגש את א־סיסי ועבדאללה ואבו מאזן ובכירי העולם הסוני המתון פעם ועוד פעם ומנסה לנסח מתווה שירבע את המעגל ויגשים את החלום.
השניים הם דבר והיפוכו גם מבחינת האופי: אדלסון הקולני, בטוח בעצמו, תקיף ואגרסיבי, לעומת לאודר השקט, כמעט חרישי, נבוך ומבויש. יחד עם כל זה, אל תטעו בביישנות של לאודר. מאחוריה מסתתרים נחישות, חלום חיים ושאפתנות. תוסיפו לזה 4 מיליארד דולר ומטוס פרטי ותקבלו את הצרות של נתניהו. ועוד לא הזכרנו את העובדה שבשנת 2011 הושלך וגורש לאודר מעל פניהם של בני הזוג נתניהו ככלב מוכה שחין, כי העז להתיר את שידור תחקיר "ביבי טורס" בערוץ 10, שנמצא אז בשליטתו. מאז ועד היום אין ללאודר כל יחסים עם האיש שאותו גידל, טיפח, מימן והעריץ מאז האייטיז בניו יורק. זה כואב לו, פוצע בבשרו ומעיק על נפשו. לאודר די מתגעגע לנתניהו. הוא מצא את הדרך האולטימטיבית לחזור לחדר, לאחר שגורש ממנו: דרך השלום.
השבוע נחשפה ב"מעריב" העובדה המדהימה שיו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן התארח בביתו של לאודר לפני שפגש את הנשיא טראמפ בבית הלבן. לאודר "הכין" בעצם את אבו מאזן למפגש הקריטי שלו עם הנשיא. על פי מקורבים הבקיאים במה שקרה שם, הפגישה המקדימה בין לאודר לאבו מאזן התקיימה בשליחותו של טראמפ עצמו. במילים אחרות, לאודר הוא שליח לא רשמי של טראמפ. גם שאר המפגשים והשיחות שניהל לאודר בחודשים האחרונים עם בכירים מאוד בעולם הערבי ובמזרח התיכון, התקיימו לפחות על דעתו של טראמפ, אם לא יותר מזה. הוא גם עודכן לפניהן, במהלכן ואחריהן. לאודר, שהיה פעם שליחו האישי של נתניהו, הפך לשליחו של טראמפ.
נתניהו מכיר את הפרטים הללו ובוהה בהם כלא מאמין. עולמו קורס עליו. אחרי הבחירות בארה"ב, הוא היה בטוח שהגיע סוף־סוף לגן העדן. והנה, הוא מוצא את עצמו בגיהינום.
זו הסיבה שהוא לא מעז לצפצף ולו ציוץ חלוש בודד באשר לבנייה בהתנחלויות בשבועות האחרונים. זו הסיבה שהכל, בעצם, מוקפא. זו הסיבה שהוא דחה דיון גדול על הבנייה (כפי שפרסם אתמול "הארץ") עד לאחרי ביקורו של טראמפ. זו הסיבה שהוא לא נוקף אצבע כדי לדחוף את חקיקת "טיילור פורס" בסנאט האמריקאי.
מה זו חקיקת טיילור פורס? חוק שדוחף הסנאטור הרפובליקני רב ההשפעה לינדסי גרהם, וקרוי על שמו של טיילור פורס, לוחם המארינס האמריקאי שנרצח בפיגוע הטיילת בתל אביב לפני יותר משנתיים. על פי החוק, כספי הסיוע האמריקאי לרשות הפלסטינית יוקפאו כל עוד ממשיכה הרשות לשלם קצבאות למחבלים. נתניהו גיבור גדול בנאומים בישראל בסוגיה הזו ומצליף באבו מאזן בכל הזדמנות סביב הנושא.
בימים רגילים היה ראש הממשלה מעמיד את איפא"ק לרשותו של הסנאטור גרהם ומתגייס באופן אישי, בעשרות טלפונים לגבעת הקפיטול, במאמץ להעביר את החוק האמור. אבל אנחנו לא בימים רגילים. לשכת ראש הממשלה לא פוצה את פיה סביב החקיקה הזו. נתניהו נאלם דום. הלובי היהודי התפוגג, אין טלפונים, והחוק תקוע. למרבה הפלא, גם הנשיא טראמפ, שהחוק תואם לכאורה את השקפותיו, לא תומך בו. נכון לעכשיו, החוק נבלם.
עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה במצב דומה לו שמו של הנשיא לא היה דונלד טראמפ, אלא ברק חוסיין אובמה. איזו רעידת אדמה הייתה מתחוללת כאן. מה היו צווחים צרחני הימין ומצליפיו. והנה, נתניהו מחריש. זה כנראה חמק לו בתאגיד, או להפך. הוא הולך על קצות האצבעות.
שאלה נוספת: מה היה קורה כאן אילו היה מתברר שנשיא בשם אובמה מתלבט אם להגיע ל"יד ושם" ומקציב לביקור באתר הנצחת זכר השואה רבע שעה מעליבה? למי שלא עקב, זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם טראמפ. מה הייתה אומרת ציפי חוטובלי? מי היה יכול לעמוד בפני זעמם של אנשי הבית היהודי? איך היה מגיב דוד ביטן, או חמור אף יותר מזה, אורן חזן? כמה פעמים הייתה המילה "אנטישמיות" חוזרת על עצמה במחול השדים שהיה פורץ כאן? מזל שאלי ויזל כבר לא איתנו. בטח היינו מטילים גם אותו למערכה.
הטור המלא במעריב סופהשבוע