בימים אלה יושבים חכמי האסטרטגיה המדינית־ביטחונית בישראל ודנים בשני הגורמים החדשים שצפו בשמי המזרח התיכון: ההצעה הרוסית לסיום המלחמה בסוריה והתחדשות חמאס בהנהגה ובאמנה. בשני המקרים אין לממשלת ישראל תשובה שמתכתבת עם המציאות. ההצעה הרוסית מבוססת על מיפוי תחומים והסדרים שיהיו מחוץ לאזורי הלחימה (כולל אזורי טיסה), אך "מערכת הביטחון" שלנו מתייהרת ש"ישראל תמשיך לפעול גם מהאוויר" (יוסי מלמן, "מעריב") וכי "רוסיה מבינה ומכירה בקווים האדומים של ישראל", כפי שראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו אמר בראיון חג העצמאות לערוץ 9 המשדר ברוסית.
מדובר בשטויות ובמשאלת לב. האמריקאים לא הגיבו על ההצעה ולא העלו עדיין הצעה נגדית. לממשל טראמפ אין מדיניות אמיתית לאחר שהפצצת הטומהוקים נגוזה כאילו לא הייתה. בעיקרון, כשטראמפ רואה מפה שעליה משורטטים קווי תיחום, הוא חושב פרצלציה, והוא צודק. הבעיה היא שמי שקובעים כיום את קווי הפרצלציה בסוריה הם אללה ופוטין. אני לא יודע איך אלוהים מתייחס להצעה הרוסית, אבל אני יודע שמי שדורך על האדמה שולט בה, ואלה לא אמריקאים ולא ישראלים. גם הכוחות שנתמכים על ידם ("המורדים") די ניגפים בפני הרצחנות הרוסית והסורית, בסיוע האיראנים וחיזבאללה.
טראמפ ממתין לכיבוש מוסול. ההישג הזה אמור להיות של ארה"ב ושל הכוחות העיראקיים המאומנים וממומנים על ידה. גם הרוסים והשיעים מצד איראן משתתפים במתקפה על דאע"ש, אבל חגיגות הניצחון האמריקאיות (על דמם של עשרות אלפי אזרחים הרוגים) יאפשרו לטראמפ להתעמת בהצעת פוטין מעמדת כוח ולעמעם את הלגיטימיות שהוא אמור להעניק לרצועה השיעית, מאיראן ועיראק עד לטקיה וביירות. את הסעודים, שניסיונם להפיל את אסד ולהכות באיראנים (בעזרת ישראל) נכשל, מפצה טראמפ בביקור מלכותי ראשון, בעסקת נשק שתשמח את התעשיות הביטחוניות בארה"ב ובהסכמי הגנה משודרגים.
ההצעה הרוסית אגב מדברת על ארבעה אזורים: אידליב, רוטה, מובלעת צפונית לחומס ורצועת הגבול עם ירדן. בתוכנית נכללים אזורים אסורים לטיסה, כולל אזור קונייטרה, במגמה לכלול בהסכם העתידי איסור תקיפות אוויריות, גם אם הן מתבצעות מהים או מישראל. כדי להצדיק את זוועות המאמץ הסורי־רוסי יש בהצעה מרכיב של הכלת פליטי המלחמה באזורים מוגנים. כדי להבטיח שאחרי ההסכם לא ימשיכו הצדדים הנצים להרוג זה את זה ובעיקר את האזרחים הלכודים באמצע, הציעו הרוסים כי הכוחות שיאבטחו את האזורים יגיעו ממדינות מזרח אירופה, בעיקר אלו הקשורות אליהם כמו קזחסטן, המארחת את השיחות, ומדברים גם על ברזיל והודו.
אלא שכרגיל במקומותינו, כדי להוכיח שהם מדברים ברצינות, הרוסים ממשיכים להפציץ את נציגי אותם כוחות שהם רוצים להגיע איתם להסדר, והישראלים ממשיכים להילחם בטרור. לפני שבוע גיבה פוטין את הצעתו בכך שהיא מקובלת גם על חמינאי וארדואן, מה שמקבע את השליטה של הציר השיעי לפחות בחלק המערבי והצפוני של סוריה, ומרחיב את רצועת ההסכמה השיעית מלבנון עד טורקיה.
ואילו אצלנו: "במערכת הביטחון לא מתרגשים מיוזמת רוסיה, טורקיה ואיראן" (יוסי מלמן, "מעריב"). תהרגו אותי אם אני מבין כיצד מערכת הביטחון לא מקבלת כעובדה שהציר הזה נמצא שם כדי להישאר, ואיננה מנהלת מדיניות של הפסקת אש, ונתניהו מצהיר (ערוץ 9): "המלחמה בטרור תימשך". היכונו למרמרה 2.
מחטף החטיפים
במקביל הציג חמאס אמנה והנהגה חדשים (נתניהו: "מצג שווא"). אני מניח שהאמנה החדשה היא גם על דעתו של יחיא סנואר, ששחרורו (באדיבות נתניהו) מהכלא בעסקת שליט ומינויו כראש הזרוע הצבאית של חמאס עוררו בישראל גל חששות - שווא כמובן. כשלעצמי לא לקחתי ברצינות את הנוסח הקודם (השמדת ישראל? נו באמת. לחמאס יש כוח להטריד, לא לערער על קיום המדינה).
הנוסח הקודם העניק לפוליטיקאים שלנו תחמושת לטרפוד כל מהלך מדיני ויש כאלה בשפע גם בזו החדשה. אמנת 1988 נועדה למלחמה מול אש"ף על הבכורה בעם הפלסטיני, וזו של 2017 נועדה לצורכי לגיטימציה עולמית ומצע פוליטי מול הרשות לקראת הבחירות הבאות. האמנה הקודמת הייתה מצע לוחמני שהניב סבבי לחימה אבל גרם לאסונות הומניטריים ברצועה והסתייגות בינלאומית, תוך תיוגו של חמאס כארגון טרור. האמנה הזו היא סוג של לקחי צוק איתן גם במובן של הערכת נזקים בחומר ובנפש, וגם במובן של רכיבה על גל האהדה והחמלה הבינלאומי שחמאס "זכה" לו באדיבות צה"ל.
לכן הוסרה הקריאה להשמדת ישראל, שהייתה אבן יסוד במדיניות חמאס, גם כאשר אין לקריאה הזו שום היתכנות מעשית וה"האחים המוסלמים" (נחיצות הקשר עם מצרים) כבר לא אחים. באמנה החדשה "מבדיל חמאס בין היהודים, עם הספר, והיהדות כדת, לבין הכיבוש והפרויקט הציוני", וכי "הסכסוך הוא לא עם היהודים בשל דתם". נשארו כל אותן מנטרות כמו הקריאה לביטול הצהרת בלפור, תוכנית החלוקה של האו"ם והסכמי אוסלו, וכי "אין חלופה לשחרור פלסטין כולה, מהנהר עד הים, לא משנה כמה יימשך הכיבוש".
חמאס מכיר ב"הקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967 עם ירושלים כבירתה ושיבת הפליטים והעקורים... שמשמעו לא כולל הכרה בישות הציונית או ויתור על זכויותיו של העם הפלסטיני" - בערך כמו גישת האצ"ל והלח"י בגלגולם כ"חרות" אחרי קום המדינה: לעולם לא יקבלו אידיאולוגית פשרה על כל ארץ ישראל וינהלו מאבק פוליטי פנימי על מימוש שאיפתם.
החלק החיובי באמנה החדשה הוא השפעת האגף המדיני במקום האגף הדתי, בעוד בישראל האגף הדתי מתחזק והולך. בעיקרון, הבעיה האמיתית של ממשלת הימין הדתי היא לא ה"חינוך להרג" ו"המנהרות" או אמנה כזו או אחרת, אלא פוטנציאל האיחוד בין עזה לגדה. כמו שזה נראה כיום, הסיכוי שזה יקרה מחר לא משהו. אבל תמיד יש מחרתיים. האיתות הוא סקר שקבע שרוב תושבי הגדה והרצועה תומך בברגותי לראשות הממשלה, וזו הסיבה שבגינה ממשלת ישראל מסרבת לשחרר את האיש היחיד שיכול לחתום על הסכם על דעת רוב הפלסטינים.
ככה? התעלול האחרון לדה־לגיטימציה של ברגותי כמנהיג היה מחטף החטיפים בעת שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים. ביום שהאייטם פורסם הייתי באולפן "לונדון וקירשנבאום". מה אתה אומר, ירון, פנה כתבנו דורון הרמן ללונדון, ראית איך תפסו את ברגותי מכרסם עוגיות בזמן השביתה? הבחור נראה זחוח. עוד פעם? תהה לונדון. אולי תבדוק את תאריך הצילום, הצעתי להרמן. אתה חושב שיכול להיות שזה?... תהה לונדון. 50-50, אמרתי, בעצם 49-51.