שני גילויים נאותים נדרשים לפני שאכתוב כאן על המכרז להפעלת ערוץ הכנסת, שבו זכה לפני שבוע ערוץ 20. האחד, שאני מתפרנס מהערוץ הזה. השני, שאני לא מכיר את פרטי ההצעות שהגישו המתמודדים האחרים במכרז, בהם ערוץ 2 וערוץ 10. למה, אם כן, אני מרשה לעצמי לכתוב על מכרז שאני לא בקי בו? כי גם רזי ברקאי ויעל דן שעסקו בו השבוע לא בקיאים בו, ואפילו נתי טוקר, כתב התקשורת של "דה מרקר", שמנהל מאבק נגד הזכייה של ערוץ 20 במכרז הזה, הודה השבוע בשידור שלא קרא אף אחת מההצעות שהוגשו.



אקדים עוד משהו. לא רק שלא קראתי את ההצעות של המתמודדים השונים במכרז, כפועל יוצא מכך אני לא יכול להעיד אפילו שההצעה של ערוץ 20 הייתה אכן טובה בהרבה מזו של המתחרות כפי שקבעה באופן ברור ועדת המכרז, ואני גם לא יודע לנבא איך ייראו שידורי הערוץ מהיום והלאה. אני כן יודע לקבוע, שכל מה שקרה השבוע בתקשורת במאבק נגד תוצאות המכרז לא היה נגוע בשום שיקול עיתונאי.



בתחילת השבוע היה זה רזי ברקאי שנתן את האות. את תוכניתו הוא פתח בהצהרה שלפיה "ערוץ 20, במקור בכלל ערוץ מסורת, אסור באקטואליה". השקר הזה, שלפיו על ערוץ 20 נאסר לשדר אקטואליה, הפך נחלתם של עיתונאים רבים שמחפשים לשים לערוץ רגליים. העובדות: כבר ברישיון הראשון שקיבל הערוץ בינואר 2014 מופיע סעיף הנושא את הכותרת "שידור חדשות", סעיף המסדיר באילו תנאים יאושר לערוץ לשדר חדשות, ומרגע שהערוץ עמד בתנאים הללו הוא קיבל את האישור.



ברקאי ניסה לשכנע בכל כוחו שהערוץ גנב את המכרז הזה משיקולים פוליטיים, אלא שלא הייתה לו שום הוכחה לתזה המרתקת הזו. די היה לו בעובדה, שמישהו שחושב אחרת ממנו ומהחבורה הישנה שלו, נכנס למשחק כדי להבין שמשהו כאן לא בסדר. כשעלתה אצלו לשידור ד"ר יפעת בן חי־שגב, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, ברקאי נאלץ להתמודד עם טענות שלא הייתה לו תשובה אליהן.



"ערוץ 20 זכה במכרז מהטעם הפשוט", הסבירה, "הוא הגיש את ההצעה הטובה ביותר". "טובה למי?", הקשה ברקאי, "טובה מקצועית?". "בוודאי, בוודאי בוודאי", השיבה לו מי שניהלה את המכרז. "המכרז הזה נוהל על פי אמות מידה מקצועיות, מהמוקפדות ומהטובות שיש... הוא לווה על ידי יועצים מקצועיים, הפרמטרים היו מקצועיים". יו"ר המועצה הוסיפה עוד שהתעקשה שניקוד ההצעות שהוגשו למכרז ייעשה בהצבעה חשאית, כדי שכל אחד מעשרת חברי הוועדה יהיה חופשי לנקד כאוות נפשו, בלי לאפשר לשום לחץ חיצוני להשפיע.



לברקאי זה עדיין לא נשמע הגיוני. "זה ממש מוזר לי, זה ערוץ שנולד, אני לא רוצה לומר נולד בחטא, אבל נולד כערוץ מורשת, לאט־לאט זינב וזינב וזינב והתחיל לעשות אקטואליה, כשהיו בהתחלה עבירות על החוק בקטע הזה, אחר כך אישרו לו קצת לעשות אקטואליה, והופ, הוא מקבל פתאום את הזכיון לעשות את שידורי הכנסת. זה לא מריח לך רע?".



בואו נעשה סדר בעובדות. ראשית, כאמור, בניגוד למה שיודע או רוצה לזכור ברקאי, האפשרות לשדר חדשות נכתבה כבר במכרז שבו זכה הערוץ, ולא היה צריך לזנב בשבילה אחרי שום דבר. שנית, זה נכון, לערוץ היו בתחילת הדרך "הפרות", או "עבירות", כפי שקורא להן ברקאי. וכשהיו הפרות כאלה, אותה יו"ר ועדת המכרז, שעכשיו מואשמת כמי שהעניקה מתנה פוליטית לערוץ 20, הייתה זו שקרעה לערוץ את הצורה בגינן. 101 אלף שקל קנס על שידור אייטם חדשותי לפני שניתן אישור לכך. עוד 151 אלף שקל על שידור אייטם חדשותי בפעם השנייה. ועוד 100 אלף שקל על שידור תעמולת בחירות אסורה.


רגע, תגידו, אז איך נותנים לערוץ שצבר הפרות כאלה לנצח במכרז? שלוש תשובות. האחת, הפרות העבר לא היו חלק מהניקוד במכרז. השנייה, ד"ר בן חי־שגב עצמה העידה באוזני ברקאי כי "הערוץ סרח יותר מפעם אחת, נקנס ללא רחמים, הרגולציה נאכפה מולו ביד קשה...והערוץ התיישר".



אבל הנה התשובה השלישית, החשובה מכולן. יודעים כמה הפרות מהסוג הזה נרשמו לערוץ 2 ולערוץ 10, שהתמודדו במכרז מול ערוץ 20? לפי דוח הרשות השנייה לשנת 2015, בשנה הזו נרשמו לזכיינית ערוץ 2, קשת, 149 הפרות. לזכיינית השנייה, רשת, נרשמו 32 הפרות. לחברת החדשות של ערוץ 2 נרשמו 29 הפרות. לערוץ 10 נרשמו 37 הפרות. אם תעברו על רשימת ההפרות, תמצאו שחלק גדול מהן נובע מאתיקה לקויה, וחלק גדול עוד יותר בוצעו ביודעין. על חדשות 2 הוטלו בשנה הזו בלבד קנסות בסך 1.2 מיליון שקל, על ערוץ 10 קנסות של 850 אלף. נו, רזי, נראה לך שאפשר לסמוך על ערוצים כאלה?


למה חשוב לי להזכיר את הנתונים האלה? כי יום אחרי רזי ברקאי, גם יעל דן חזרה על הטענה המופרכת, שלפיה מעולם לא הופעלה שום אכיפה על ערוץ 20, וגם בהקשר אליה אני מתקשה לזכור מתי עסקה לאחרונה באפשרות לפסול את ערוצים 2 ו־10 רק משום שהם סובלים מעבריינות חוזרת.



אצל רזי ברקאי ויעל דן הסיפור מובן. מישהו הזיז גם את הגבינה שלהם. או כמו שאמר השבוע אחד מידידי: "מי צריך את ערוץ הכנסת אם אנחנו לא שולטים בו?".



# # #



ובכל זאת, אי אפשר בלי עוד הערה בעניין הזה. כי לשדר בתחנה כמו גל"צ ולדבר על ערוץ שלא פועל בהתאם לייעודו המקורי, זה בערך כמו ללכת עם מפעל שלם של בלובנד על הראש ביום קיץ חם. גלי צה"ל, תחנת השידור הצבאית, החלה לשדר ב־24 בספטמבר 1950 בהוראת ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, כאמצעי להעלאת מורל החיילים. כך ניסח אז בן־גוריון את תפיסת התחנה: "...(השידור) נועד לשמש בצבא מכשיר לחינוך הנוער והעם, אמצעי עזר תרבותי לקליטת עולים ולהנחלת הלשון, להקניית ידיעת הארץ ותולדות האומה, לליכוד שבטי ישראל, לחישול רצון לאומי ואחריות ממלכתית". בקיצור, ממש אחד לאחד התוכנית של רזי.



אבל רגע, חכו. בשנת 1956 נקבע שהתחנה תקבל שלושה תקנים של אנשי קבע ועוד 10 תקנים של חיילים בסדיר. 50 שנה אחר כך עמדה מצבת כוח האדם של גל"צ על 306 אזרחים וחיילים ועוד 295 חיילי מילואים. אז מי פה בדיוק נולד וגדל "וזינב, וזינב" בניגוד לייעוד המקורי שלו?



מי שהמלחמה שלו בזכייה של ערוץ 20 מעניינת עוד יותר משני ותיקי גל"צ הללו הוא העיתון "דה מרקר". ה"דה מרקר" חי, קיים, נושם ובועט על בסיס מלחמתו במונופולים ודרישתו לפרק אותם כדי ליצור תחרות כמה שיותר גדולה. כל התורה הזו נזרקה לפח השבוע כשהתברר שערוץ 20 זכה במכרז על ערוץ הכנסת, ולא ערוץ 2 הגדול, הרחב, ששולט בענק ברייטינג ובתקציבי הפרסום הגדולים.



נתי טוקר, כתב ה"דה מרקר", הקפיד להזכיר שוב ושוב שערוץ 20 "מזוהה פוליטית עם הצד הימני ויותר מכך עם סוג של זהות עם ראש הממשלה נתניהו", ולפזר רמזים שלפיהם המכרז היה תפור פוליטית. לא, לא הייתה לו שום הוכחה לכלום. סתם לא באה לו טוב הזכייה הזו. "יש כמה סימני שאלה", שחרר ריח לא נעים, "יש תחושה של אנשים שיש ניסיון פוליטי מובהק להעניק את המכרז להפעלת ערוץ הכנסת דווקא לערוץ 20".



אם זה נכון, זה חמור מאוד, אלא שטוקר לא ידע לציין שם של מישהו מאלה שחשים את ה"תחושה" הזו חוץ ממנו ומהעיתון שלו, ובעיקר לא ידע לספר על מה מבוססת התחושה הזו. ביום שני הוא גילה את האקדח המעשן. שני אנשי התוכן הבכירים שחברים בוועדת המכרז, כך חשף, נעמי שחורי ורועי הורוביץ, לא נטלו חלק בהצבעה. שחורי בחרה להתפטר אחרי שנטען שהיא נמצאת בניגוד עניינים משום עיסוקיו של בעלה. הורוביץ ביקש שהניקוד שהעניק לא ייספר משום שהוא חש שהוא לא יכול להשפיע על מהלך הדיונים.



יעל דן, ששמעה את טוקר מסביר את זה, התלהבה. "זה באמת יכול להתאים לטענה שאנשי התוכן פרשו מסיבות פוליטיות", העלתה סברה. טוקר נימק עד כמה בעייתית הסיטואציה שנוצרה. השניים, הסביר, הם "שני אנשי התוכן היחידים במועצה... ויש טעם לפגם ששני אנשי התוכן הם לא חלק מההחלטה הסופית". דן, שהעלתה את יו"ר מועצת הכבלים, ניפחה עוד יותר את הטיעון. "שני אנשי התוכן הם אולי המהותיים ביותר להחלטה הזו", קבעה, כמו מאמן שמפסיד ומשכנע את עצמו שהיה יכול לנצח בקלות לו רק שני השחקנים שישבו פצועים על הספסל, היו משחקים.



בואו נעשה סדר. מכיוון ש"דה מרקר" הציג את רועי הורוביץ, "איש התוכן", כיחיד שמבין משהו במכרזים מהסוג הזה, וכיחיד שיודע לקבוע איזו הצעה טובה יותר, כשסביבו יושבים עשרה חברי מועצה נוספים שלא יודעים קרוא וכתוב, הלכתי לבדוק מי האיש, כדי להבין איזו מומחיות מיוחדת יש לו שמביאה אותו להבין בשידורי ערוץ הכנסת יותר מכולם.



ובכן, הורוביץ הוא אכן איש שעוסק בתוכן. הוא שחקן ובמאי. הוא המנהל האמנותי של תיאטרון מראה בקריית שמונה. הוא בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב וסיים בהצטיינות את החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. הוא שיחק בהצגות רבות, הוא זכה בפרסים על תפקידיו בתיאטרון, הוא כיהן כיועץ אמנותי בתיאטרון ב"ש, הוא לימד בחוגים לתיאטרון ומאמרים מפרי עטו התפרסמו בעיתון "הארץ" ובכתב העת "תיאטרון". אין מה לומר, איש אשכולות. אבל מה, לעזאזל, ברזומה העשיר הזה, מכשיר אותו להבין יותר מאחרים בשידורי ערוץ הכנסת בטלוויזיה? הסטודיו של ניסן נתיב?



ובכן, מתברר שכשרוצים מאוד, שחקן תיאטרון הופך למבין הכי גדול בעולם באקטואליה ובטלוויזיה ובכנסת, וסמנכ"לית משרד התקשורת, ומנהל תחום בכיר לפרויקטים במועצת הכבלים והלוויין ועוד שמונה פקידים בכירים ונציגי ציבור, לאוסף אהבלים. או אם לסכם במשפט אחד, כל הדיבורים הגבוהים על חופש ביטוי לכל ועל פלורליזם ועל עיתונות חופשית, מתנפצים תמיד על הסלע הראשון שבו מופיע מישהו שלא שייך לחבר'ה הטובים.