כמה ימים לפני נחיתת הקרקס המעופף של דונלד טראמפ, כדאי לכולנו להתיישר עם המציאות, לפחות ברמת הניסוחים: טראמפ לא מגיע לביקור בישראל. הוא מגיע לסיבוב ראווה אזורי עם רשימת הנחות יסוד, על רקע המהומה היומית סביב חשיפת מידע שנוגע לישראל או לירדן בפגישתו בשבוע שעבר עם שר החוץ הרוסי. על פי ה"וושינגטון פוסט", החשיפה עשויה "לגרום לנזק מדיני ומבצעי".
אם יורשה לקיביצר המקומי להעריך את "תעלומת" המידע, מדובר באינטרס ישראלי־ירדני הנוגע לדאע"ש באזור מפגש הגבולות ירדן־ישראל־סוריה. בהנחה שכל פעולה בנושא מחייבת פעילות צבאית, טראמפ סיפק לכאורה לרוסים מידע על כוונות ישראל וירדן. אני מניח שעד שיגיע לירושלים הוא כבר ימצא דרך לצאת מזה.
בינתיים הוא גוזר כאן קופונים של מופעי ראווה. יום ראשון בריאד, יום שני בירושלים, ויום שלישי ברמאללה. החשובה מכולן סעודיה, שאמורה להיות בסיס הציר האסטרטגי מול הציר הרוסי במזה"ת. בנוסף, ולא פחות חשוב, הביקור בסעודיה נועד לחזק את נציגי הרפובליקנים בסנאט ובקונגרס במדינות שמייצרות את מערכות הנשק שעליהן הוא סוגר דיל של 100 מיליארד דולר. אחר כך יגיע לישראל, שהיא מקדם רייטינג "טבעי", חלק מהציר האסטרטגי מול רוסיה ואתגר דיפלומטי.
גם ישראל, אגב, היא חלק מתעשיות הנשק האמריקאיות. הרכש הוא לא בסדר גודל סעודי, וגם השת"פ של מחקר ופיתוח אינו סיבה למסיבה שנערכת בתקשורת, אבל לישראל יש תפקיד מכריע במכירת נשק אמריקאי. כל פריט שנמכר לישראל מוחתם מיד בחותמת "נוסה בשדה קרב" עם המלצה של גנרל ישראלי, שעם קצת תחכום והעזה עוד יהיה הנציג בישראל של אותה חברה שעליה המליץ.
הפלסטינים אמורים להיות המפתח לסתימה המדממת במזה"ת. הסכסוך עצמו לא מעניין את טראמפ, פרט לצורך להוכיח לעולם שהוא הצליח לתפור עסקה ששום מנהיג עולמי לא הצליח לסגור ב־50 השנים האחרונות.
השמאל הישראלי נמצא בפרדוקס
רק להזכיר למי שלא צורך תקשורת ותוכניות לייט נייט אמריקאיות: טראמפ הוא שקרן, בור, גס רוח ובלתי מודע לעצמו ולסביבתו ברמה אינפנטילית. קבלת הפנים המצועצעת והבומבסטית בישראל מחייבת כל אזרח שמבין את טבע התקלה להפגין התנגדות לאיש ולדרכו המטורללת. אבל דווקא כאן השמאל הישראלי תקוע בפרדוקס. לכאורה יש לשמאל ולימין אינטרס משותף להפגין נגד טראמפ. למעשה הימין חושש מהמשך כהונתו ומייחל לאיזה דאוס אקס מכינה, אולי תובע מיוחד בפרשת פיטורי ראש ה־FBI שידיח אותו. השמאל לעומת זאת אמור לחשוש מהדחתו, משום שהאלטרנטיבה גרועה יותר. אם סגן הנשיא פנס ימלא את מקומו, זה יהיה סיומו המהיר של הניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
פנס הוא חלק מחזית רפובליקנית שבה חוברים האוונגליסטים למסיבת התה ולחבורת המיליארדרים של האדלסונים והאחים קוק. החבורה הזו עשויה לזעזע את מערכת האיזונים והבלמים האמריקאית. כבר היום המערכת הזו חוטפת מטראמפ מכות על בסיס יומיומי, בעיקר משום שהוא אינו יודע איך להתמודד איתה. טד קרוז, פול ראיין, מרקו רוביו מייק פנס ושות' הם שועלים וושינגטוניים שמכירים על הגבעה כל חור שדרכו ישחילו כל חקיקה הזויה. ברור שלא יהיה
שם מי שינהל את הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים, משום שהפלסטינים לא קיימים במשוואה של הממסד הרפובליקני.
בינתיים שורר שקט מבשר רע מצד הרפובליקנים, שרובם נמנעים מלהתייצב לצדו של טראמפ, בעודם בוחנים עד כמה הטרלול הטראמפי מחלחל לבייס שלו ועשוי לפגוע בשלהם. לכן, במציאות המטורללת שאנחנו חיים בה, השמאל הישראלי אמור להתפלל לכך שטראמפ ייצא מההתכתשויות שהוא נכנס אליהן כשהוא מבוצבץ אבל על הרגליים.
כך גם בישראל. בעוד נתניהו הוא האסון הישן, לפיד שמוביל בסקרים הוא האסון החדש. ראשות הממשלה לגביו היא לא אופציה אלא אובססיה. לא תהיה לו שום בעיה (בשם האחדות הדמיונית) לשבת בממשלה עם בנט והחרדים ולייצג את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בגאווה יהודית. את הסכסוך עצמו ימשיכו לנהל בנט ואלקין, ואת המדינה ינהלו (לפיד ישלם לחרדים כל מחיר) ליצמן, ליברמן, דרעי וכץ. מה שברור הוא שהסכסוך, כלומר הכיבוש, ימשיך לדמם וביתר שאת: עם גיבוי מ"מרכז" פוסט־ביבי על רקע ממשל אמריקאי אוהד, מבולבל או מוחלש, שלפיד יערבב אותו עם סדרת הבטחות, בדיוק כמו ביבי.
לא מדובר באלכסנדר מוקדון
אני לא יודע לומר עד כמה הפגישות שהיו לטראמפ בעבר עם נתניהו ואבו מאזן קידמו את הבנתו ואת יכולתו להחליט. אבו מאזן הציג לטראמפ מסמכים ומפות והסכמים קודמים (כולל ההסכם עם אולמרט). מי שעקב אחרי מפגשים קודמים בין נציגים פלסטינים עם גורמי ממשל בעולם יודע שהחבר'ה האלה מגיעים עם עובדות הנתמכות במציאות ועם רעיונות לפתרון. הישראלים מגיעים עם ססמאות שנתמכות בעובדות שעוסקות בטרור ובביטחון ועם דרישות הזויות - מהכרה במדינה יהודית או הפסקת התמיכה ברוצחים או השואה.
אגב, תגובת נתניהו על פרסום שיחותיו של אבו מאזן עם טראמפ הייתה: "אבו מאזן לא אמר אמת בפגישה עם טראמפ". אין לי מושג איזו אמת מכר נתניהו
לטראמפ, צריך רק לקוות שחושי הסוחר של טראמפ, שרוצה לסגור עסקה, יסייעו לו להבין עם מי יש לו עסק.
בגדול: אם תכלית הביקור בירושלים וברמאללה היא ליצור זוהר מלכותי ולסגור עסקה, מדובר בכישלון ידוע מראש. הביקור יתנהל בצל התביעה לתובע מיוחד וכל עיתונאי שאיננו מ"פוקס ניוז" או "ישראל היום" אמור להציק לו בשאלות הרלוונטיות, אלא אם כן הוא יהיה כלוא בבועה סטרילית מתקשורת רצינית. ובעניין העסקה, אנחנו בענייני הקרב על מנדטים בימין, אז סבלנות.
בכלל, הפגישה בין טראמפ לנתניהו היא בין שני אנשים נרדפים על ידי רשויות החוק ומאוימים בהדחה בקלון. אומנם מייחסים לטראמפ יכולות של פתרון קיסרי לקשרים גורדיים, אבל טראמפ הוא לא אלכסנדר מוקדון, מקסימום אלכסנדר המאושר. ונתניהו בכלל חי מהיום למחר בסד מלחציים שחלקם סיוטים אישיים, כך שיכולת ההכרעה וההחלטה שלו, שמעולם לא חצתה את הרוביקון, גם לא את תעלת בלאומילך - שואפת לאפס.
אגב, המאבק הפוליטי (הציבורי, התקשורתי, הפרלמנטרי והחוקתי) המרתק ביותר בין ימין ושמאל נערך היום בארה"ב ובישראל. הוויכוח הוא עד כמה ניתן למתוח את גבולות הדמוקרטיה, החוק והנורמות לטובת עריצות הרוב הפרלמנטרי וגחמות סמי־דיקטטוריות של השליטים. ההבדל: המיינסטרים האמריקאי מכה בטראמפ ללא רחמים. הפעייה החלושה של התקשורת בישראל גרועה משתיקת הכבשים.