קשה להבין מדוע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה מודאג מפתיחת שידורי התאגיד הציבורי "כאן". אין שם כלום, נכון לעכשיו. זו אחיזת עיניים. מהדורת החדשות עושה קצת גלים, בגלל זהות המגישה (תוכנה של המהדורה מסתכם לעת עתה במילה אחת - עולב); ואם תוכנית התחקירים הראשונה ששודרה תמשיך לשמור על רמה זו, אין מקום לדאגה. היא לא דומה אפילו לתחקיר - יותר זול היה לשדר את "המקור" בשידור חוזר. בסך הכל, מדובר בכסף שלנו, הציבור, אז מדוע להונות אותנו?
ולשמוע פרשן כלכלי באחת התוכניות מלין על עלות שכרו של בכיר באחד מארגוני המורים (סליחה, באמת. לקיתי בשפעת עם חום, אז קצת הזיתי ואיני זוכר את ההזיות) היה קצת מגוחך, מאחר שעלות שכרו של אותו גאון גבוהה הרבה יותר מ־501 אלף שקל בשנה (אמא תמיד אמרה שיש לי זיכרון למספרים), ושניהם, גם העסקן וגם הפרשן, הם טפילים על הקופה הציבורית; אבל לתאגיד הבת של התאגיד, האב החורג שנקרא תאגיד החדשות, ניתן קצת זמן. כעת זה ירי של רתק בבודדת. עוד חצי שנה נבדוק שוב.
מה קורה עם תאגיד הדרמה, תוכניות הבידור, הדוקו, וכל מה שהבטיחו לנו עסקני התקשורת בספטמבר 2016: "אנחנו מוכנים לעלות לשידור עכשיו". אז הנה החדשות ועיקרן תחילה: אם היה זה כסף פרטי של מאן דהוא, זה לא היה מעניין אותי. אבל בכסף שלי לצלם תוכנית רדיו כתוכנית בוקר? זו לא הוצאת שם רע לחלטורה, זו הונאה פר־סה. טוב שצפו במעשה המרמה הזה רק 13 אלף אנשים, לפי הודעת האנליסטים של אחד מהתאגידים האלו.
על מה בדיוק מבזבזים שם במודיעין מיליארד שקל ויותר? לא הגיע הזמן שמבקר המדינה יושיב שם כמה חוקרים מלווים? סתם כזה, כדי שלא נתעורר בעוד
שלוש שנים, ונראה שזה תאגיד ממשלתי כמו חברת החשמל; מישהו בבלפור אולי שכח, אבל התאגיד הקודם, זו שנערכה לו לוויה ממלכתית בשבוע שעבר, עלה לקופה הציבורית 11 מיליארד שקל בעשר שנים - לא סופי, כי לא כל הנתונים פורסמו.
מחפשים דרך לרמות אותנו, כל קולקציית האפסים שכאילו מנהלת אותנו, בליווי צמוד של בכירי אגם הדרעק; מדובר כאן באסון כלכלי בהתהוות, ואנחנו נותנים לזה לקרות, כאילו שזה קורה בניו זילנד ולא על חשבוננו; ברור שהתוכן לא צריך להדאיג את הציבור, רק העלויות והן אדירות, ורק התחלנו. מאחר שדוחות מבקר המדינה הם סוג של תנ"ך בשבילי, אני מצפה לדוחות ביניים בכל חציון, כדי לדעת מה עושים בכסף שלי, שבגלל "השידור הציבורי" אין בו די כדי לספק את צורכיהם של נכים, קשישים ניצולי שואה ותושבי הגליל.
כיפוש, לא טוב לי
היה לי שבוע קשה. כיפוש הייתה נשאית של איזה וירוס שצאצאי היהודים מצפון אפריקה עמידים מולו, אבל יהדות אשכנז האליטיסטית, שגדלה על טשולנט בשטייטלים של מזרח אירופה, ממש לא. ביום שני כאב לי כל הגוף, בעת שקראתי "מעריב" באמבטיה. כיפוש, שבכלל הייתה במיטה עם 40 מעלות חום, קיפצה כאיילה כאשר הזעקתי אותה, במשפט השגרתי: כיפוש, לא טוב לי.
"בסדר, לא קרה כלום. צא מהאמבטיה ונבדוק אם יש לך חום".
יש לי. אני יודע כי אני מזיע במים, וכואבות לי העצמות. יש מצב שזה ממאיר, כיפוש? אני לא בנוי לסבול. תדאגי שכל הטיפולים יהיו בהרדמה מלאה. תמדדי לי באמבטיה. לא יכול לקום.
"די, אל תהיה אידיוט. המים חמים, צא מהאמבטיה".
ראשי סחרחר עלי, פחדתי ליפול, אבל הגעתי לספה.
"יש לך 37.2 זה לא חום", פסקה פלורנס נייטינגייל.
את טועה, תשאלי את אמא שלי, בשבילי זה חום גבוה.
"בסדר. בוא, אקח אותך למיון".
לא, לא. יש שם חיידקים טורפים. תסחטי לי לימון בתוך כוס מים ותני לי 2,000 מ"ג ויטמין C, נילחם במגיפה.
"לך למיטה, תישן שעתיים, ותקום חדש", פסקה המומחית, "לא צריך תרופות אליל".
ישנתי ארבע שעות, וקמתי חולה יותר, עם קושי בבליעה. לחשתי את שמה, אבל היא שמעה בזכות המזופוניה, והגיעה מיד עם המדחום.
"יש לך 37.5, אין לך מה לדאוג".
תזמיני לי תור לרופא, לחשתי בקושי. היא ארגנה את זה מיד. הרופא היה ענייני ופסק שנדבקתי ממנה, ובאותו רגע עברה לי בראש מחשבה לחנוק אותה. כי זיהיתי שהיא חולה עוד לפני שהיא הודתה בזה, אבל היא אמרה שזה כלום, ושהיא רק זקוקה לאמפתיה, שאומר לה שאני אוהב אותה וגם חיבוק, ומיד היא מבריאה. האמת היא שהיא תפקדה עם המגיפה. טיפלה בילד, בישלה ועבדה, בעוד הווירוס מבשיל בגופי.
לבית המרקחת הגעתי בזחילה אינדיאנית. הרוקח הערבי שמכיר אותי, אמר לי שהתרופות מיותרות, וצריך לנוח שלושה ימים וזהו. מאיפה אתה יודע? מה, אתה רופא? אתה בסך הכל פותח וסוגר מגירות, תביא את הסחורה ותשתוק.
"אתה רואה שזה כלום? ליהודי לא היית מדבר ככה".
מספיק עם זה, ח'אתם, ליהודי גם הייתי אומר שהוא סמרטוט, לגויים יש לי כבוד.
אבא חזק כמו פיל
שבתי הביתה, כדי לראות את כיפוש מרכיבה פאזל עם הנסיך. רק אישה יכולה גם להיות חולה, וגם להפגין שגרה. והן עוד קוראות לעצמן המין החלש.
"מה אמר הרופא? ובלי לשקר, אין לי כוח לברר לבד".
הוא אמר שהרעלת אותי, או הדבקת אותי בכוונה, שאמחק את המיותר. וזה עוד רופא שלך, שאת שלחת אותי אליו. אמרת לי שזה ייקח חמש דקות, אבל הוא בדק אותי כאילו אני אסטרונאוט לקראת יציאה למאדים, וגם נתן לי סדרת בדיקות שמכבי לא תאשר. בחישוב גס ראיתי שם 60־50 אלף שקל, קללללל.
"זה בגלל שאתה פציינט חדש. סמוך עלי הוא תותח. בוא נבדוק שוב חום. הנה יש לך 37, אתה מחלים יפה".
את סתם אומרת, אפילו לא היה צפצוף.
"היה, אתה לא שמעת".
אמא, למה אבא חולה? שאל הנסיך.
"אבא לא חולה, גיא. אבא היפוכונדר. אבא חזק כמו פיל".
כיפוש, מספיק עם השטויות שלך, כואב לי כל הגוף. אני הולך לשכב, בואי, אתן לך כמה משימות. קודם כל צרי קשר עם הבית היהודי הלבן, ותתפקדי מיד. זה החברים שלך מהציונות הדתית. תלבשי את התחפושת עם השרוולים הארוכים והשמלה, תעשי קוקו־בלגן, קחי את הילד למשרדים של "רוח אביב", פה בהמשך הרחוב.
"מה אתה רוצה ממני? עוד פעם אתה מדמיין?"
אל תרגיזי אותי, אני חולה. זה הגרעין ההתיישבותי של אורי אריאל. כבר אמרתי לך אלף פעם להירשם שם, ואת כרגיל לא סופרת אותי, אבל עכשיו את הולכת. יש להם מיליונים שהם סחבו מהקופה הציבורית, כך קבע מבקר המדינה, ואני מאמין לו. תגידי להם שאנחנו נזקקים. תקפידי לומר שאת שרית קופמן, כי המפלגה הזו של אורי לא אוהבת פרענקים, עד כאן הבנת? תגידי ששלח אותך הרב דורפמן מתקומה. תרשמי בסלולרי, שלא תשכחי.
יאללה, אני הולך לנוח, אל תחזרי בלי צ'ק, ולא פחות מחמש ספרות. את עבדאית רק עלי, בואי נראה אותך איך את עובדת מול פשע (לכאורה, רק לכאורה) מאורגן טוב. הם משכו 110 מיליון שקל, כיפוש, תגידי להם שאת בערכים שלהם של הזיקה ליהדות וכל השטויות האלה. היא חזרה לפאזל ואמרה "בסדר".
שהרומנים ידאגו לרומניות
במיטה, לפני שנרדמתי, הרגשתי שעולה לי החום במהירות שיא, בגלל הצביעות של הטפשורת על הכתבה ב"אולפן שישי" שעסקה במעללי ישראלים ברומניה. כל הארגונים והמועצות הסתערו על המערכת בחגיגת צביעות מתחסדת. פתאום כל הנשים בארץ דואגות לזונות ברומניה ולסחר בנשים. אולי לפני שאנחנו דואגים לעם הצועני הזה, נדאג קצת לבנות ולנשים כאן? שהרומנים ידאגו לרומניות, ויישמו את כל החוקים והמסקנות של הארגונים המסונפים לאו"ם. כאילו שהנושא הזה חדש למישהו ו/או מישהי.
יש כאן תעשייה גדולה שפועלת בארץ הקודש שלנו. בכל פעם שמשדרים כאן כתבה על מעללי ישראלים בתאילנד, באפריקה או במדינות הלטיניות, כל הצדקנים והצדקניות מתעוררים לצייץ ולצקצק ולעורר גועל. לא מכיר שום ארגון לזכויות אדם מקומי שדואג לעובדות ולעובדי תעשיית המין בארץ. אין חקיקה, אין פיקוח, אין ליווי רפואי כמו במדינות מתקדמות בעולם. מנסים לשכנע אותנו שאפשר למגר את תופעת הזנות, במקום לדאוג לתנאים ולהגנה מקסימלית לאותם נשים וגברים, שהחליטו או שמישהו החליט בשבילם להפוך את גופם לעסק מניב. אבל עכשיו מעניין את כולם באומת הצביעות בכתריאליבקה, מה קורה ברומניה.
או, הנה קיבלתי ציוץ הומני מאדון סמוצ'קנע: "מחבל שזורק אבן, הוא בן מוות. שתפו כדי להציף את האבסורד שבהפיכת המותקפים לחשודים".
מתוך תחושה שהנה מתחיל קטל המוני של מיידי אבנים, השבתי לאדון סמוצ'קנע: "מסכים איתך ב־100%. מה דינו של מתנחל שזורק אבנים על חיילים ושוטרים?". אבל סמוצ'קנע לא משיב לי ולפסולת אנושית (לשיטתו) שבכלל שואלת שאלות כאלה. כי הרי חיילים ושוטרים הם שליחי השמאל שבאים על המתנחלים לכלותם.
אבל בינתיים בחווארה, בקטע של נבואה שהתגשמה, הוריד מתנחל מאיתמר צעיר פלסטיני שיידה אבנים על רכבו. לא הייתי שם, לא יודע מה קרה, אני מחכה לסרט של עמרי אסנהיים בעוד כמה חודשים, תיעוד של דקה אחר דקה. אבל בלי להיות שם אני מקנא במתנחל תושב איתמר
.
תארו לכם מצב שבו אתם מרגישים מאוימים כי משליכים עליכם אבנים או חפצים, למשל חרדים שקופצים לכם על המכונית בטירוף בכביש 4, או אפילו סתם פסיכי עם בלוק ביד - אתם חומקים מהבלוק, דופקים כדור באוויר בשביל החקירה, ומיד ביישור מקורב מחסלים את האיום! זה לא יעיל הקטע הזה? אז מדוע מותר לאזרח ישראלי באיתמר לעשות מה שבראש שלו, ולכל אחד בתחומי הקו הירוק זה אסור? זה לא בסדר, באמת שלא.
מצד שני, אם היה מותר כאן מה שמותר שם, היו כאן 200 גופות בכל יום עד השעה 11:00 בבוקר. אז אולי נשאיר את זה רק לשם. אגב, אני מקווה שהמחסל מאיתמר כבר פנה לעו"ד יורם שפטל, שייצג אותו בהליכי החקירה על ההורדה הזו.
אני מנסה לדמיין את השיחה הראשונה בין המחסל לעו"ד שפטל.
המחסל: שלום יורם, חשתי מאוים בגלל מטח אבנים, פעלתי כנדרש. יריתי אחד באוויר ואחרי זה כיוונתי למרכז הגוף, וניטרלתי מחבל פלסטיני אחד.
עו"ד שפטל: צדיק שלי, אל תמסור שום גרסה עד שתפגוש אותי. ואל תספר לי חס וחלילה כמה מחבלים הרגת, ספר לי רק כמה מחבלים ראית שנותרו, שאותם לא הרגת.
איזו סיבה יש לטראמפ לבוא לכאן?
וכל זה קורה אצלנו, חמישה ימים לפני שהג'ינג'י מהווייט האוס מגיע לאזור. אם כי קיימת סכנה ברורה ומוחשית, שהוא עלול לבטל. החדשות מאמריקע, על מה שקורה בינו לבין קומראד פוטין, לא עושות לו טוב.
איני כועס עליו שהוא הדליף סוד כמוס שלנו לחבר שלו במוסקבה. כי מה שווה סוד, אם אי אפשר להדליף אותו. הבעיה אפעס מתחילה בדיווחים שאולי, רק אולי (כי זה בטח דיווחים של השמאל), את הסוד שלנו, סיפר ביבי שלנו לחבר שלו, דונלד.
אני במקום הג'ינג'י מבטל את הטיול לאזור ולאירופה, ונשאר בבית. בשביל מה לבוא לכאן, לריב עם כל הימין הפאשיסטי על הכותל? ועוד הילדה שלו איוונקה רוצה להתפלל ולטמון פיותק, וכל הג'מעה שמתפרנסת יפה מהכותל לא תרצה שהיא תתפלל הגיורת הזו.
למה צריך את הבלגן הזה? ועוד לסגור כאן חצי מדינה, בשביל מה? בשביל לראות את מירי רגב? האמת היא שדונלד בטח התלהב מהשמלה החדשה של מירי בקאן. אני גם משוכנע שברגע שיפגוש בה יאמר לה: את יפהפייה כשאת שתוקה, הדיבור עושה לך רע ללוק.
איש גדול, נפש קטן
אני כותב ואני מת מכאבים, ולא מהיפוכונדריה, באמא. קמתי בלילה לשתות כוס מים, כי התרופות ייבשו אותי. היה חשוך, פעלתי לפי מפה אילמת בנתיב מוכר, כאילו אני בקורס מ"כים בבית ג'וברין. אלא שבנתיב היו מונחים מוקשים כגון מנוף של הילד וכמה לבנים של לגו. החלקתי על הרצפה, ועפתי על האופניים שחנו באזור.
בקיצור, פירקתי שתי בהונות ברגל, שט"ד בינוני כתוצאה משני חתכים עמוקים - אבל לא משהו ששתי מגבות לא יכולות לספוג. נכנסתי לאמבט, השתנתי על כף הרגל, הדימום נחלש אבל לא פסק. שמתי ערימת טבק שפוררתי, היו עוד זרזיפים, אבל נרדמתי מותש מהחיים.
כיפוש העירה אותי בבהלה.
"מה קרה, מאמי? ומה זה כל הדם בבית?"
בדיעבד הייתי צריך להגיד לה שזיהיתי איום בבית, אז יריתי בו (כי נזכרתי ב"בלדה ליורה" של יהונתן גפן ודני ליטני), אבל אמרתי לה את האמת לשם שינוי. היא התפוצצה מצחוק.
"למה לא הערת אותי? חבל, אני מתה על קטעים כאלה. די, נו, מה אתה מביט בי ככה? גם אם זה היה קורה לי הייתי צוחקת. אתה מכיר אותי".
הנסיך טיפס עלי, בחן את הפצע ואמר: "אבא, נכון שלא כואב לך, כי אתה גיבור? אתה לא זקן, אבא, אני אוהב אותך".
כן, מתברר שאמפתיה היא התרופה הטובה ביותר. ומילד בן רבע ל־5, זה נקי ממש "סאדה", בלי מניפולציות.
"בוא, מאמי, ניקח אותך למרפאה", שחה האישה.
לא, עזבי, אלך לבד.
הכירורג הרוסי הביט בי ואמר: "אני להוציא את הציפורן. אתה בשקט, לא מפריע. אני נותן זריקה פילטר, אתה לא להרגיש כלום. למה אתה לבן כזה? אחות לבוא לפה, לבדוק מיד לחץ דם לפציינט. איש גדול, נפש קטן. מה זה 160/83? אתה להשתחרר מיד! לשכב מיד! אחות לבדוק שוב. יופי, יופי, לחץ דם טוב. עכשיו לא זז, מרגיש דקירה? עכשיו לא מרגיש יותר".
דוקטור, אני מרגיש, לאט־לאט איתי.
"אחות לנגב פציינט, תראי איך רטוב מזיעה. לא פוחד, אני מזריק שוב, אתה להשתחרר מיד בגוף, מיד!!! אתה רואה? הנה ציפורן כבר אצלי בצבת. ציפורן גדול, יגדל מהר, לא מפחד. עוד פעם אתה לבן??? שוכב פה, לא זז חצי שעה. אחות, נותן לפציינט אחד זריקה טטנוס, צפדינה, הכל אחד אמפולה, נותן בכתף שלו, סוגר וילון, לא רוצה שומע אותו. עוד חצי שעה, זריקה אנטיבוטיק, שלא עושה דלקת בפצע".
דוקטור, אני אלרגי לפניצילין.
"לא מדבר, אמרתי לא מדבר, לא מפריע אותי. רק שוכב".
דידיתי החוצה, והקאתי את נשמתי במרכז המסחרי. עוברים ושבים התקהלו סביבי, ושאלו אם אני בסדר, ולמה יש לי תחבושת על הרגל. סימנתי עם הראש שהכול בשליטה. הזדקפתי וכתבתי לכיפוש: כפרה, תחליפי מזוזות.