הכי מסכנים החבר’ה מ”ארץ נהדרת”. הם נאלצו אתמול לעלות לשידור אחרי המופע האמיתי, שהעמיד בצל גם את הנסיונות ההירואיים ביותר לייצר סאטירה. החיים עצמם, כפי שהשתקפו אתמול במהלך “קבלת הפנים” שלה זכו בני הזוג טראמפ בארץ הקודש, היו מצחיקים ומגוחכים הרבה יותר מהתוכניות הסאטיריות הנעשות עליהם.
אני חרד לגורלה של עלמה זק. מה היא תעשה עכשיו? הרי שרה האמיתית עושה את זה הרבה יותר טוב, מצחיק וגרוטסקי ממנה. עם כל הכבוד למולי שגב ולתסריטאים שלו, מישהו מהם היה יכול לחשוב מראש על הטקסטים הפנטסטיים ש”הגברת” הרעיפה אתמול על ראשיהם השחוחים של נתיניה (שגולמו הפעם על ידי בני הזוג טראמפ)? הבכיינות הקולנית, ההקבלה המיסטית בינה לבין הנשיא (“יש כל כך הרבה משותף בין דונלד לביני, התקשורת...”) וההתאוננות הנעלבת על זה ש”גם אותנו כאן התקשורת לא אוהבת אבל העם כן, ואנחנו אומרים להם כמה אתם אמיצים ונהדרים”.
ואותו כנ”ל לגבי אודי כגן. אורן חזן האמיתי השאיר לו אתמול אבק. כשראיתי את זה אתמול בכל המהדורות, לא רציתי להתחלף איתו. רק בישראל, הקריקטורה נראית טוב יותר מהדבר האמיתי. רק מריאנו אידלמן יכול עוד להצדיק את משכורתו. בנימין נתניהו, האמיתי, היה האדם השפוי והאחראי ביותר על השטיח האדום אתמול. לא קינאתי בו לרגע אחד. הוא היה הגננת, הכבאי, הפסיכיאטר והפרמדיק של האירוע. לא היה חסר הרבה שיצטרך להיות גם איש זק”א. זה היה מופע אימים נטול חוקים או כללי פרוטוקול כלשהם. החוק היחיד שתפקד אתמול בוויה דולורוזה הלוהטת שבין נתב”ג לקינג דיוויד הוא חוק מרפי. אכן, כל מה שיכול להשתבש, השתבש.
ראשי ערים מתפלחים לאירוע שבו הם לא אמורים להיות ומתחפשים ל”סגל א’”, למורת רוחם של אנשי הטקס ממשרד החוץ. חבר כנסת פרוע שמסתער על נשיא ארה”ב, מסביר לו שהוא “טראמפ הישראלי” וכופה עליו סלפי, בעוד ראש הממשלה מנסה נואשות להסיט את היד עם המצלמה למקום אחר. שר לביטחון פנים שמסביר לנשיא כי ייתכן שתאונת דרכים בתל אביב היא אירוע טרור, שעה אחרי שכל המהדורות כבר שידרו שלא. להגנת ארדן ייאמר שבכניסה לאירוע נשלל ממנו הטלפון הסלולרי שלו והוא לא יכול היה להתעדכן. חבל שלא בירר אצל אורן חזן, כי הוא את הנייד שלו דווקא הצליח להכניס. יש לגמרי מצב שבשלב מסוים החל דונלד טראמפ להתגעגע למחול החרבות בארמון המלך הסעודי, שבו השתתף גם, כזכור, עורף הראשים המלכותי הרשמי (ברצינות). עם אכילת ראש כזו, עדיפה כבר עריפה.
חוץ מזה, היה גם ביקור. בצר לו, נאחז נתניהו במעט שנותר: הביקור של טראמפ בכותל, שאותו שיבח ביבי בהתלהבות ילדותית, כאילו טראמפ הסתער לעבר הרחבה עם עוזי והכריז “הר הבית בידינו”. כזכור, טראמפ הגדיר את המסע כ”מסע שלוש הדתות”. הוא הלך גם לכנסיות, ובסעודיה חלק כבוד לדת השלישית (האסלאם). יש לו בת יהודייה ונכדים יהודים וחתן יהודי דתי ואין סיבה שלא יבקר בכותל. העובדה שסירב שיתלווה אליו מנהיג פוליטי (נניח, ביבי) מוכיחה שהביקור היה פרטי ולא הכיל משמעויות מדיניות.
המצלמות והמיקרופונים שהמתינו לנשיא ולרעייתו הצוננת בכל פינה חשפו את המאמץ הרב שהשקיעו בני הזוג שלנו (ביבי ושרה) לדגמן חברות אמיצה וידידות אמת נצחית עם השניים. נתניהו הקפיד לנקוב בשם הפרטי, “דונלד”, בכל פעם שאמר “הנשיא”. טוב, הבנו. אכלתם מאותו מסטינג וביבי ישן במיטה של ג’ראד קושנר כשהיה ילד. מחיאות כפיים סוערות. עכשיו, מה קורה עם השלום?
ובכן, טראמפ ממשיך לדבר עליו. על השלום. דומה שלמרות המאמץ להוריד ציפיות ולשנמך משימות, נחישותו של הנשיא נותרה בעינה. הוא הביא איתו מסעודיה מסר ישיר מהמלך הסעודי סלמן לבנימין נתניהו. המסר שהביא טראמפ ברור ונוקב: הגיע הזמן. צריך לעשות את זה. סעודיה, כפי שכבר פורסם, מוכנה ללכת ליחסים עם ישראל ולנורמליזציה מלאה, אם נתניהו יקבל את ההחלטה האמיצה. הכדור במגרש של ביבי. רות, סוף.
זה היה גם המסר והטון שנשמעו מטראמפ ביממה האחרונה. הוא דיבר עם רוב המנהיגים הערבים המתונים באיזור ושמע מכולם את אותה דיאגנוזה: העולם הערבי בשל. רוטט מבשלות. הם מתים לעשות איתנו שלום. הם זקוקים לנו, הם רוצים להקים איתנו ברית אזורית אדירה נגד הציר השיעי. חסר להם רק דבר קטן: פתרון הסוגיה הפלסטינית.
גם אבו מאזן, לשם שינוי, חצה את הרוביקון. הוא מוכן לעשות דברים שלא היה מוכן לעשות בעבר. הוא מוכן להסתכן. אין לו תנאים מוקדמים. קדימה, ביבי. הגיע תורך. או, בפרפראזה על הקריאה המפורסמת שהפכה לספר מפורסם שתיאר את ימי ההמתנה לקראת ששת הימים: “אשכול, תן פקודה”. ביבי, תן פקודה. ואחרי שתיתן אותה, בואו נראה מי יציית. מה יעשה בנט, עם מי יצטלם חזן, איך יגיב סמוטריץ' ומה יחשוב ביטן.