אחד הצללים המעיבים על ביקורו של טראמפ הוא המידע שמסר בצהלת יודע כל לשר החוץ הרוסי והשגריר הרוסי בוושינגטון בלשכתו בבית הלבן. רשת ABC ידעה לספר שהמידע מסכן מרגל ישראלי בשירות דאע"ש. יכול להיות. ובאותה נשימה, יכול לא להיות. בעיקרון אני לא מאמין לאף אדם או צד או פרסום בעניין המידע הרגיש שטראמפ מסר ביודעין או שלא ביודעין. טראמפ, אגב, צודק כשהוא אומר שזכותו היא להחליט אם לדווח או לא, ואם הוא החליט לדווח, אזי הדיווח הוא החלטה נשיאותית לגיטימית.
אני בוודאי לא מאמין שהמידע הזה מחייב סערה תקשורתית, שקמה בעיקר מאחר שמחפשים את טראמפ. מרגל כזה או אחר, ויהיה זה מנהיג דאע"ש בכר אל־בגדדי עצמו, לא ישפיע על המאבק האסטרטגי בין הציר הסוני לציר השיעי על תוצאות המלחמה נגד דאע"ש.
אם המידע אכן מסכן חיי מרגל, כפי שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" (בעצם, למה שהרוסים יסגירו אותו?), זה מזלו הרע, וזה לא ישנה לטובה או לרעה את המערכה על דאע"ש. אני מפקפק אפילו ביכולת הידיעה להשפיע על מניעת טרור דאע"שי במובן שהטרור הגלובלי לא מגיע מראש נחש אחד, אלא מהמון ראשי הידרה. חתכת אחד, צמחו שניים.
בכלל, מעולם לא היה בהיסטוריה מצב שבו קרסה או ניצחה מערכה או אומה בגלל ג'יימס בונד או מאטה הארי. מה שמנצח או מפסיד במלחמות הוא החלטות פוליטיות, יחסי כוחות וניהול צבאי ומדיני. מרגלים וריגול הם עזרים טכניים, לא פעם קביים לפוליטיקאים נכים, והם גם מעולים בהצתת הדמיון האנושי. זה נחמד שיש לך מישהו שישן תחת המיטה של אסד או רוחאני, אבל אין לזה קשר עם המשחק האמיתי.
בזמנו, לפני מלחמת יום כיפור, חתנו של נשיא מצרים עבד אל־נאצר, שהיה האויב הקיומי מספר אחת של ישראל, היה לפי מקורות שונים האיש שלנו בקהיר. לפי אותם מקורות, אשרף מרואן פיטם את המודיעין הישראלי במשך שנים במיטב החומר המודיעיני שהמוסד היה יכול לחלום עליו. הוא אפילו דיווח על יום פריצת המלחמה ופספס רק בכמה שעות. כל זה, כמובן, לא שינה במאום את החלטת הדרג הפוליטי, שהחליט שלא תהיה מלחמה, ואם תהיה - לא לפתוח במכת מנע.
השאר הוא היסטוריה, וחבל שלא למדנו את לקחיה. למשל, שהמלחמה העיקרית כיום היא לא מול דאע"ש. ושכל מה שקורה בזירה המזרח־תיכונית נובע מההחלטות האסטרטגיות של המעצמות שעומדות מאחורי השבטים שנלחמים כאן את מלחמת הסונה והשיעה (בהם אנחנו, כחלק מהסונה). או שהמלחמה בדאע"ש במזרח התיכון (להבדיל מדאע"ש כרעיון) היא חלק ממפגן שרירים של רוסיה וארצות הברית, מגובה במלחמות קטנות בשטח של אותם שבטים מקומיים על חלוקת השפעה באזור שפעם היה בשליטת סוריה ועיראק. המעורבות הישראלית, אגב, היא אסונית, אבל זו כבר אופרה אחרת.