מישהו בוושינגטון למד את המפה ועשה שיעורי בית מראש. ההערכה היא שזו עבודה משותפת של ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט. הם שמעו גם מאנשי אובמה, וגם מכמה ישראלים (וישראליות) שכילו את זמנם, מרצם ובריאותם על תהליך השלום בשמונה השנים האחרונות, איך צריך לגשת לחבית המהבילה והנפיצה של הסכסוך במזרח התיכון. הם הבינו את הפסיכולוגיה של הצדדים, שהיא תנאי ראשון לכל ניסיון לתווך ביניהם.
בשורה התחתונה הצליח
ביקור היסטורי של הנשיא טראמפ בכותל המערבי
דונלד טראמפ ללמוד מניסיונם של אחרים, ולהפיק את הלקחים משגיאתו הגסה והרת הגורל של קודמו, ברק אובמה, שדילג על ירושלים במסעו הראשון למזרח התיכון והסתפק ב"נאום קהיר". בכך שיחק אובמה לידיו של נתניהו, שהפך אותו במהירות הבזק לעוכר ישראל ואוהב הערבים.עד אובמה, נהנו נשיאי ארה"ב מיוקרה רבה בקרב הציבור הישראלי. מנהיג ישראלי שהסתכסך עם נשיא אמריקאי שילם מחיר יקר בבית. הציבור הישראלי לא היה סלחן כלפי מי שסיכן את הברית האסטרטגית החיונית כל כך לקיומה של המדינה. כך היה ג'ורג' בוש האב אחד הגורמים לתבוסת שמיר ב־92', וביל קלינטון לתבוסת נתניהו ב־99'. ואז הגיע אובמה. נתניהו, בסיועו האדיב של אובמה עצמו, הפך את המשוואה הזו על פיה. אובמה פשוט שיחק לו לידיים, ונתניהו השתמש בתנופה של הנשיא כדי להפוך אותו באיפון מהיר. בשלב הבא, לא היסס נתניהו להיכנס בנשיא חזיתית, במלוא הכוח, ולהפוך אותו לנכס אלקטורלי פרטי ושק חבטות אישי. בשנה האחרונה נתניהו אפילו התחיל ליהנות מזה (אף על פי שאת המחיר שילמנו אנחנו).
ובכן, טראמפ החליט שאצלו זה לא יקרה. הנשיא משח את נתניהו בכמות מסחרית של דבש מתקתק והרעיף על ראשנו הקולקטיבי דברי מתיקה וכיבושין עד זרא. מכיוון שלעולם לא תהיה הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשון, טראמפ יכול לסמן וי: הוא כבר מקובע בתודעה הלאומית כנשיא הציוני ביותר אי־פעם, כאוהד שרוף של המדינה היהודית, ממש ישראל סבא. ולכן, כשיגיע תור הלחצים, יהיה קשה להדביק עליו אנטישמיות. אי אפשר יהיה להסית נגדו. על הדרך גזר טראמפ גם לא מעט קופונים השייכים לקודמו. למרבה הגרוטסקה, הוא גם ניכס לעצמו את התמיכה האמריקאית האדירה בפרויקט "כיפת ברזל" (נטו אובמה) ואת הסיוע הביטחוני הנדיב והנרחב לאורך שמונה השנים האחרונות (כנ"ל), אבל בואו לא נתקטנן איתו. האיש נתן כאן עבודה, ונדמה לי שהיחיד שהבין מה בדיוק קורה הוא נתניהו.
הטור המלא היום ב"מעריב סופהשבוע"