עכשיו מחכים. מחכים לאבל. כי אחרי כזה ביקור, שכל כולו אהבה לא מותנית, הניסיון מחייב אותנו לחכות לבקשה הנגדית. נאמר כמעט הכל על ביקור דונלד טראמפ ועוד ייאמר, אבל בסוף נישאר עם התמונות, התחושות והמעשים שיבואו אחרי, אם יבואו. חוץ מהתמונה בכותל, הסלפי עם אורן חזן וההצצה המביכה לשיחות במעון ראש הממשלה, התמונה שעוררה הכי הרבה סערה ותגובות בעולם הייתה של רגע אחד קטן על השטיח האדום בנתב"ג, שבו
הגברת הראשונה מלאניה טראמפ הדפה את ידו של הנשיא שכולם מתחנפים אליו.
זה חזר על עצמו בירידה מהמטוס באיטליה. הנשיא טראמפ רצה לתת לאשתו יד, אבל היא הרימה אותה לסדר את השיער. מה קורה שם? שואל את עצמו כל אחד ומפליג בדמיונות. מה מסתתר מאחורי המחאה הפומבית הבוטה של מישהי שנראה שהבינה באופן ברור את "אמנות העסקה", כשם ספרו של בעלה.
בואו נדבר גלויות: אף שבנימין נתניהו מעד בלשונו ברגע של חוסר תשומת לב, כשהציג את מלאניה כאישה הראשונה ומיד תיקן לגברת הראשונה, מלאניה היא האישה השלישית של הנשיא. נתניהו היה צריך להיות יותר זהיר, כי הוא נמצא בדיוק באותו מצב: הגברת שלו, שחושבת שהיא של כל האומה, היא אשתו השלישית.
במקרה של טראמפ יש גם פער גילים בולט. הוא בן 70, היא בת 47. לאהבה אין חוקים, אין נוסחאות או מתכון אחיד, אבל כאשר רואים גבר מבוגר ועשיר עם אישה צעירה ויפה, מתגנבת לראש המחשבה שיש כאן הסדר או עסקה. עסקה פשוטה, לעתים מגונה ולפעמים סתם סידור נוח לכל הצדדים. אולי כן ואולי לא. אולי זו באמת אהבה ואולי זו תקופה כזאת בחיי הזוג. התקשורת בארה"ב לא פסקה מלעסוק במצבה הנפשי של מלאניה. אם היא מאושרת או מדוכאת, אם היא מרגישה כלואה בכלוב הזהב שהפך לאקווריום שקוף שבו רואים הכל.
זה אומנם עניין פרטי, אבל ברגע שנשיא אמריקאי מסתובב עם הגברת הראשונה במסעות לחו"ל, והיא לא מסוגלת עוד לזייף קירבה ומשדרת ריחוק וכעס, העניין הפרטי הופך לסוגיה תקשורתית. התחושה שעלתה לשמע הדברים שאמר לה, "קדימה, מותק, בואי לכאן", יחד עם זיכרון האמירות מבזות הנשים שתועדו בקלטת שנחשפה בזמן הקמפיין שלו, מעוררות את התחושה שטראמפ רואה בגברת שלצדו רכוש, קישוט או אביזר שמסייע לו להציג תמונה שלמה.
כל העניין הזה נתפס כדבר טבעי כשהוא נחת בתחנה הראשונה במסעו, בריאד שבערב הסעודית. על פי חוקי האסלאם, מעמד האישה נחות מזה של הגבר. הנורמות החברתיות מחמירות אף יותר. אסור לנשים לנהוג, הן חייבות להתכסות מכף רגל ועד ראש, והן אמורות לציית להוראות של הבעל. בריקוד החרבות של סעודיה לא ראינו אישה אחת, גם לא בוועידה או בטקסים אחרים. זה עולם שוביניסטי של גברים חזקים. נשיא ארה"ב אמר להם שהוא לא בא
לשנות אותם או לומר להם איך לחיות, אלא רק להציע שותפות של אינטרסים.
אחרי שחתמו על עסקה של יותר מ־100 מיליארד דולר, הוסיף טראמפ את דברי החנופה האלה: "חזון סעודיה לשנת 2030 הוא ביטוי חשוב ומעודד של סובלנות, כבוד, העצמת נשים ופיתוח כלכלי". כן, ממש העצמת נשים. השייח'ים בגלימות המוזהבות יכלו לחייך מתחת לשפם ולומר לעצמם שכלום לא ישתנה, ונשים ימשיכו להיות רכוש חסר זכויות ומעמד. יותר מזה, הם הרגישו שיש להם שותף לתפיסה הזאת בבית הלבן. לכן היו בהם כאלה שלא הסתירו את התפעלותם מיופיה של הבת, וכינו את טראמפ "אבו איוונקה", והיה אפילו שייח' אחד שהציע לקנות אותה.
כמו בסעודיה, רק הפוך
כל זה השתנה לגמרי כאשר הנשיא האמריקאי נחת בישראל. על השטיח האדום היו גם נשים. אומנם במספר קטן, אבל הן היו שם. שלוש שרות, כמה שגרירות, הרבה עיתונאיות וכמה מאבטחות. לא במקרה טראמפ פנה פעם אחר פעם לשרה נתניהו. בכבוד, בחיבה ובישירות. אולי הוא מאמין למה שכתוב בתקשורת כאן, שמאחורי הקלעים היא מנהלת את נתניהו. יחסי שולט־נשלט כמו בסעודיה, רק הפוך.
תחשבו עד כמה זה מצב מרענן וייחודי. הנה ההזדמנות להראות לעולם שוויון ואפילו הובלה נשית. הגברת הראשונה מייצגת מאות אלפי זוגות ישראלים שיודעים שהאישה היא זו שמנהלת את העסק. היא אומרת מה עושים, היא מתכננת קדימה, היא האחראית והיא העוגן של הבית. כמה חבל שהגברת נתניהו החמיצה את ההזדמנות לשמש אות ומופת לניהול נשי והעצמה בדברי הלהג וההבל על הדמיון בינה לבין "דונלד". היא ממש אמרה את זה, "רוב העם אוהב אותנו והתקשורת שונאת אותנו".
ההשוואה שלה לנשיא ארה"ב מקוממת. לא הייתי בודק בסקרים את מעמדה של הגברת נתניהו בציבור, התוצאות יכולות להיות קשות מאוד. אבל גם אם היא צודקת, זה דבר קטנוני לומר. דמיינו את שרה נתניהו אומרת לטראמפ את הדברים הבאים: "אתה יודע, דונלד, אין לנו פה ארמונות זהב כמו בסעודיה, אבל יש לנו המשאב הכי חשוב - האנשים האלה". היא הייתה מצביעה על מאות האנשים שעבדו למען הביקור - פקידי המדינה, אנשי כוחות הביטחון, התקשורת ועוד - ומוסיפה, "האנשים האלה הם סוד הכוח של ישראל. רובם שירתו בצבא כדי להגן על המדינה, וגם אלה שמשמיצים אותי בתקשורת הם אזרחים נאמנים שמשרתים את המדינה שלנו".
נחשו מה היו אומרים בטלוויזיה. היינו נשארים בפה פעור. היינו אומרים שהיא שיחקה אותה. והצופים היו אומרים לעצמם שאולי באמת עושים לה עוול. אבל היא לא אמרה, וחבל.
גם בערב בזבזה הגברת שלנו את האשראי הפמיניסטי ואל מול המצלמות שהיא עצמה הזמינה, בחרה לקונן על מצבו הפיזי הרעוע של הבית, לדבר על הקירות והתקציב, על הדלות והפער בין מעון ראש הממשלה לארמון מלך סעודיה. פרט לעובדה שמול טראמפ זה לא בדיוק המהלך הכי יעיל ומעורר הזדהות או השראה, זה היה מביך ברמה לאומית. רעייתו של האיש שהפך את זקיפת הגו הלאומי ואת הגנת הכבוד הלאומי לערך ולעיקרון מנחה, מתבכיינת ומתנצלת תוך השפלה לאומית של המותג.
היא יכלה לספר לו על יצירות האמנות בבית או על האנשים שגרו שם קודם. למשל יצחק רבין, שהיה הרמטכ"ל שהוביל לניצחון בששת הימים. זה היה נתפס כמעשה נעלה של נדיבות פוליטית, תוך העברת מסר לאומי והיסטורי. הגברת נתניהו מצולקת התקשורת יכלה לנצל את הדקות הפומביות שלה להפגנת אצילות, ממלכתיות, נועם הליכות ושאר רוח, ובמקום זאת קיבעה את התדמית שדבקה בה והפנתה את תשומת הלב ואת ההתעניינות בביקור לפדיחות ולרמה הנמוכה של הדיבור. חבל, זה יכול היה להיות אחרת. זו הייתה הזדמנות שספק אם תשוב.
אשר לראש הממשלה, אם כך הוא מנהל את ענייני הבית ואת הזוטות כמו קבלת הפנים ואופן ההתבטאויות של רעייתו, נותר לנו רק לקוות שהוא מנהל אחרת את העניינים החשובים והבוערים באמת.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]