מי שעוקב אחרי כותרות השבועות האחרונים, לא יכול להתבלבל ולו לרגע בשאלה מה הנושא החשוב ביותר לאזרחי ישראל, ועוד קודם להם, לממשלת ישראל. ירושלים, ירושלים, ירושלים. אני לא מתכוון ליום ירושלים ולהצהרות הקבועות שהוא נושא איתו על "חשיבותה", על "מרכזיותה", ועל "מחויבותנו אליה". גם לא להבטחות לחזור ולבנות בה אחרי שנים של הקפאה, ואפילו לא לשבועת האמונים הקבועה להר הבית, זה שיהודים הם היחידים שאסור להם להתפלל בו.
חשבו רק על כמות האנרגיה שהשקיעה השרים, ובראשם ראש הממשלה, בסוגיית העברת השגרירות האמריקאית אל עיר הבירה. טראמפ יכריז או לא יכריז? יקיים את הבטחת הבחירות שלו או לא? אין שר שלא הביע את דעתו בנושא. אין שר שלא נתן להבין שירושלים בלי שגרירות ארה"ב היא לא באמת ירושלים השלמה.
אלא מה? שכמו בהרבה מאוד תחומים אחרים, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. להישבע אמונים לירושלים, נוכח מחיאות הכפיים של הקהל, זה סיפור אחד, ופעילות שתחזק את ירושלים ביומיום זה סיפור אחר.
אין ספור החלטות ממשלה שהתקבלו בעשרות השנים האחרונות חייבו את שרי הממשלה להעביר אל בירת ישראל את פעילותם ואת פעילות משרדם, מלשכת השר ועד לאחרונת יחידות המטה. לא בקשות מנומסות. לא המלצות. החלטות ממשלה מחייבות. ומה קרה? כמעט כלום. שרי הממשלה, אלה שירושלים על ראש שמחתם ועל שמלתן, מצפצפים צפצוף ארוך הן על החוק ועל החלטות הממשלה והן על ירושלים.
לו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ היה שואל כל אחד מהשרים שלחץ לו את היד בשדה התעופה היכן נמצאת הלשכה שלו והיכן הוא מקיים את פגישות העבודה שלו, הסלפי של אורן חזן היה נשאר בזיכרון בתור הקטע המכובד ביותר באירוע. גלעד ארדן היה מתחיל לגמגם, נפתלי בנט היה מחפש תירוצים, משה כחלון וישראל כץ היו רצים לסוף השורה כדי שיהיה להם יותר זמן להמציא תשובה, ומירי רגב, צחי הנגבי ואריה דרעי היו שוברים את הראש איך להסביר לאורח שבאתר של הממשלה אין למשרד שלהם ולו מספר טלפון אחד שמתחיל ב־02. שהם יעבדו מירושלים? למה מה קרה? שהחבר'ה של טראמפ יעברו.
למה זה קורה? קודם כל משום שתל אביב היא מקום נוח. חלק גדול משרי הממשלה, גם בהווה וגם בעבר, באים מאזור המרכז, וקל להם יותר לשבת ליד הבית מאשר להטריח את עצמם במעלה הקסטל בואכה המשרד.
הנה רקע קצר, שאחריו נרחיב קצת יותר. ממשלות ישראל לדורותיהן החליטו שוב ושוב להעביר הכל לירושלים. את לשכות השרים, את יחידות המטה, אפילו את החברות הממשלתיות. גם ועדת חריגים הוקמה, שהיא היחידה המוסמכת לאשר ליחידות ממשלתיות להישאר במרכז הארץ או לדחות את מועד העברתן לבירה.
***
את היחס של משרדי הממשלה אל הגזירה הזו אפשר לחלק לשלושה חלקים. חלק מהם עברו, כנדרש. חלק אחר מפוצץ את ועדת החריגים בתירוצים שונים ומשונים בניסיון לקבל את האישור הנכסף להמשיך לשרת את העם מתל אביב. חלק שלישי יודע שאין לו שום סיכוי לקבל את האישור הזה ומעדיף להמשיך לשים פס ולהישאר במרכז אפילו בלי להטריח את עצמו אל הוועדה. מה עצוב בכל הסיפור הזה? שלא היה כאן עד היום אף ראש ממשלה שהחליט שירושלים חשובה דיה כדי לדפוק על השולחן ולהודיע שהחגיגה נגמרה.
למה חשוב הסיפור הזה? קודם כל משום שירושלים היא עיר הבירה, ולעובדה שמשרדי הממשלה יושבים בה יש חשיבות סמלית גדולה. שהרי צריך להיות עמוס בחוצפה ישראלית גדולה כדי לבקש ממדינות העולם לעבור לירושלים, בעוד שרי ממשלת ישראל עושים את כל התרגילים כדי לא לעשות את זה בעצמם.
אבל יש עוד סיבה לזה, כפי שפורט בעבר בהחלטת הממשלה. מעבר של כל יחידות הממשלה ומערכת הביטחון לבירה ייתן לה, בכל התחומים, זריקת מרץ ענקית, וירושלים משוועת לזריקה הזו כבר הרבה שנים.
עוד רגע נספר כאן על מעט מהתירוצים שמצליחים לייצר עובדי המדינה במלחמתם להישאר בתל אביב, אבל קודם לכן מעט רקע היסטורי שיבהיר עד כמה שכאשר הממשלה רוצה, אין לה שום בעיה להתעלם מהחלטותיה שלה.
חוק יסוד: ירושלים קובע ש"ירושלים היא מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון". חוק יסוד: הממשלה מבהיר במדויק כי "מקום מושבה של הממשלה הוא ירושלים". לכאורה, די היה בכך כדי שכל גופי הממשל בישראל יישבו בעיר הבירה. אלא שזה, כנראה, לא היה מובן מספיק. שרי ישראל לדורותיהם נהנו לדבר על ירושלים ועל חשיבותה, ובמקביל לבנות לעצמם בתל אביב לשכות שיעשו להם את החיים קלים יותר.
***
בינואר 77' קיבלה ממשלת רבין הראשונה החלטה שהייתה אמורה להבהיר את מה שהיה צריך להיות ברור עוד קודם לכן, "לבצע העברה של היחידות הארציות של משרדי הממשלה שטרם עברו לירושלים". באמצע השנה ההיא התחלפה הממשלה, רבין הלך, בגין בא, ובדצמבר 77' החליטה הממשלה החדשה להתחיל לקדם עניינים. "מחליטים לפנות אל חברי הממשלה ולבקשם לדווח בכתב לוועדת השרים על הפעולות הנעשות על ידם במגמה להעביר משרדיהם לירושלים".
עוד חודש עבר, וכדי להיות בטוחים שהמעבר לירושלים מתקדם בקצב הנכון, התכנסה שוב הממשלה והחליטה כי "חברי הממשלה, אשר יחידות משרדיהם צריכות לעבור לירושלים, ימנו, כל אחד במשרדו, איש אשר יעסוק בכל הבעיות הכרוכות בכך לגבי משרדיהם. אגף התקציבים במשרד האוצר יעבד...תוכנית מפורטת לגבי העברתם לירושלים ויגיש דוח על כך לוועדת השרים תוך חודש ימים". על מנת שלא תהיינה התחכמויות של שרים, כמה שבועות אחרי ההחלטה הזו התקבלה החלטה נוספת, שלפיה "משרדי הממשלה לא יקימו יחידות מרכזיות נוספות מחוץ לירושלים".
עברה עוד שנה, ובינואר 79', תחת הכותרת "שיכון משרדי הממשלה בירושלים", החליטה ממשלת ישראל "להמליץ על כינונה של יחידה מרכזית, במסגרת משרד האוצר, שתטפל במכלול הבעיות הקשורות בהעברת עובדי מדינה לירושלים". עברנו עשור, ובאוגוסט 80' נראה היה שהעניינים מתחילים לזוז, כשהממשלה רשמה את הודעותיהם של שרי החקלאות והבינוי והשיכון בדבר העברת יחידות המטה הארציות של משרדיהם לירושלים. משרד החקלאות, אגב, נמצא עד היום בבית דגן, לפי אישור שהעניקה הממשלה בעצמה בהמשך הדרך.
הלאה. פברואר 83'. הזמן נסחב, המעבר מתמהמה, וממשלת ישראל מקבלת עוד החלטה "לפעול ללא דיחוי ליישום החלטות הממשלה בעניין העברת היחידות הארציות של משרדי הממשלה ושל החברות הממשלתיות לירושלים". באוגוסט 85' הביא חום הקיץ את ועדת השרים לענייני ירושלים להודיע כי היא "רואה בברכה את העברת משרדי ההסתדרות ועובדיה לירושלים". האמת, שתחת חיים רמון כיו"ר היה אכן ניסיון כזה, אבל אם נלך אל השורה התחתונה, הרי שעד היום שוכנת ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב.
***
ב־96' נכנס בנימין נתניהו למשרד ראש הממשלה וחודשים ספורים אחר כך נראה היה שלפני שהממשלה תצליח לסיים את ההעברה של המשרדים מתל אביב, היא צריכה לשמור שאלה שכבר שוכנים בירושלים לא יברחו ממנה: "ראש הממשלה מנחה את השרים שלא לאפשר עזיבה של משרדים ממשלתיים את ירושלים".
בינואר 97' החליטה הממשלה ללכת על כל הקופה ולנסות לשכנע גם את צה"ל להעלות לעיר הבירה את המכללות שלו. זה התחיל בבקשה של ראש הממשלה לבדוק "אפשרות העתקת גופים של צה"ל ומערכת הביטחון לירושלים". זה נמשך שמונה שנים אחר כך, כשביוני 2005 הממשלה רשמה לפניה את הודעת שר הביטחון, שלפיה "בכוונת מערכת הביטחון להעביר לירושלים את המכללות הצבאיות, לרבות המכללה לביטחון לאומי, בית הספר לפיקוד ומטה והמכללה לפיקוד טקטי". המכללות, למי שמתעניין, שוכנות עדיין במרכז, כולן.
במאי 2007 הייתה תחושה שסוף־סוף משהו מתחיל לזוז. אהוד אולמרט, ראש העירייה לשעבר, עמד אז בראש הממשלה שקיבלה את החלטה 1661, אחת הדרמטיות בסוגיה הזו. "בהמשך להחלטות ממשלה קודמות בנושא, ולאור הוראות חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, לבצע העברה הדרגתית של היחידות הארציות של משרדי הממשלה לתחום המוניציפלי של העיר ירושלים". ההחלטה הזו החריגה את משרד הביטחון ויחידות במשרד ראש הממשלה ומשרד החקלאות, והפעם נקבע גם תאריך יעד שאחריו אמורה ממשלת ישראל כולה, על שריה, לשכותיה ויחידותיה, לשבת בעיר הבירה: "בתוך שמונה שנים מיום קבלת החלטה זו".
ומה יקרה אם למישהו יהיה קושי לעבור? לצורך זה הוקמה ועדת חריגים, שלפי החלטת הממשלה היא ורק היא מוסמכת לפטור משרדי ממשלה מחובת המעבר לירושלים או להעניק להם ארכה. כאמור, במאי 2015 כל הסיפור היה אמור להיות מאחורינו, אבל לא תופתעו אם נגלה שהחלטות ממשלה הן לעתים בגדר המלצה בלתי מחייבת בלבד. וכך, במאי 2014, שנה לפני המועד האחרון, כשהתברר שהמהלך רחוק מסיום, התכנסה שוב הממשלה וקיבלה החלטה "להאריך את מועד הביצוע של ההחלטה הקודמת עד 18.5.2019".
***
לפני יותר מעשור החליט משרד עורכי הדין של יגאל ארנון, משרד עם לוקאל פטריוטיות ירושלמית חזקה, לקחת את הסיפור הזה לידיים. בלי לקוח שמשלם כסף, אבל עם הרבה נחישות ללכת עד הסוף ולהכריח את הממשלה לקיים את מה שהתחייבה. ישבתי השבוע עם עו"ד אמנון לורך, ששותף במשרד, עם עו"ד גיתית רמות אדלר, עם המתמחה רון שחם ועם ערימת קלסרים עמוסים במסמכים, בפניות למשרדים ובפרוטוקולים המספרים את סיפורו של המאבק. אין ספור שעות הושקעו במשרד במהלך השנים כדי להביא את ממשלת ישראל לקיים את מה שנטלה על עצמה ולא באמת מעוניינת לקיים.
הפרוטוקולים הללו של ועדות החריגים, חדשים כישנים, חושפים את היצירתיות של משרדי הממשלה, עד ליחידות הקטנות שלהם, בניסיונותיהם לקבל אישור להישאר על גדות נחל איילון. הנה כמה דוגמאות. למשרד החוץ היה נימוק מעניין לאשר לו להפעיל שלוחה בתל אביב, "לצורך חלק מהפעילות המדינית והקונסולרית של המשרד מול הנציגויות המצויות בתל אביב". או במילים אחרות, מדינת ישראל מבקשת מהשגרירויות הזרות לעבור לירושלים, אבל מסדרת לעצמה משרד בתל אביב כדי שיהיה לה נוח לעבוד מולן. המטה העוסק במלחמה בדה־לגיטימציה לישראל וב־BDS קיבל אישור להישאר בתל אביב "על יסוד השיקולים והנימוקים שעמדו בפני הקבינט הביטחוני".
לשכת הפרסום הממשלתית הסבירה לוועדה ש"השהות בתל אביב מאפשרת סמיכות לענף התקשורת והפרסום כולו", כאילו אין מיילים בעולם וכאילו את המודעות שולחים עדיין ממשרד למשרד עם חמור ועגלה. המיזם הלאומי "ישראל דיגיטלית" הוקם במגמה לגבש מדיניות לאומית לשימוש בטכנולוגיות מידע ותקשורת. בין שאר המטרות המוצהרות של המיזם מוזכר גם "פיתוח חדשנות ואספקת שירותים ציבוריים חדשניים...לרבות שירותים מרחוק". עד כמה רחוק? או, שאלה טובה. לפחות ככל שמדובר במטה התיאום של "ישראל דיגיטלית", כנראה לא סומכים שם על הדיגיטל עד הסוף וגם מעדיפים לא לעבוד יותר מדי מרחוק. חשוב לנו להישאר קרובים למוקדי ההייטק, למטה הקיברנטי וליחידה ליישומים ביומטריים שנמצאים כולם במרכז, הסבירו לוועדת החריגים, שברוב של 4 נגד 2 הסכימה להשתכנע.
המרכז למיפוי ישראל במשרד הבינוי והשיכון קיבל אישור להישאר בתל אביב בגלל שורה של נימוקים. זה היה המעניין שבהם: "כמאה מהעובדים הנם מעולי חבר המדינות. טרם התגברו על הטראומה של הגירה למדינה אחרת. מעבר נוסף טומן בחובו פוטנציאל נזק גדול". באגף הרכב במשרד התחבורה הסבירו לאנשי הוועדה, בין השאר, שחוץ מהקשרים שיש להם עם גורמי הרכב הממוקמים במרכז, מעבר שלהם עלול ליצור עומס על צירי התנועה בואכה ירושלים.
לא מעט משרדי ממשלה, או לפחות מי שמייצגים אותם מול ועדת החריגים, מנסים למכור את ירושלים כעיר מפגרת עם תושבים חסרי יכולות. הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך (ראמ"ה) הסבירה לוועדה, בין היתר, ש"ליחידה כוח אדם ייחודי ונדיר בתחום מדידה והערכה חינוכית...", ושקשה לה להאמין שכוח אדם איכותי כזה יימצא גם בירושלים. גם מחלקת התמרוקים של משרד הבריאות, שעברה בסופו של דבר לבירה, רצתה מאוד להישאר במרכז בטענה שיהיה לה קשה לגייס כוח אדם מקצועי בירושלים. הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד המדע התרבות והספורט נימקה ב־2009 את התנגדותה למעבר לירושלים, בכך ש"הרוב המכריע של מבקשי הרישיונות הנם תושבי המרכז".
מקריאת חלק מהבקשות המופנות לוועדות החריגים, מצטיירת ירושלים כעיר שנמצאת על הירח, כזו שהנסיעה ממנה לפגישות בתל אביב עשויה למלא את כל לוח הזמנים של הפקידות.
***
לפני קצת פחות משנה חיבר מרכז המחקר והמידע של הכנסת מסמך בנושא הזה לבקשתו של ח"כ יהודה גליק. השורה התחתונה הייתה עגומה. משרדי הפנים, פיתוח הנגב והגליל, התקשורת, החינוך, הרווחה, המשפטים, התחבורה, הבריאות, איכות הסביבה, הכלכלה, ביטחון פנים, והתרבות והספורט כולם עדיין מתגוררים במרכז, וזו רק רשימה חלקית. על החברות הממשלתיות אין כלל מה לדבר.
כדי להעביר את השגרירות האמריקאית מתל אביב לבירת ישראל, נדרשת החלטה של נשיא ארה"ב. כדי להעביר אליה אחרי עשרות שנות סחבת את משרדי הממשלה, די בהחלטה של ראש הממשלה.