טענות שקד מוצדקות: בית המשפט העליון הוא גוף חשוב, אך דרכי פעולתו לא נחקקו בסלע

אין הרבה חן בקרב הפומבי בין שרת המשפטים איילת שקד לבין נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. זו מאיימת, וזו מתלהמת, והכעס ניכר. ומיותר. בתחילת השבוע נשלחו מכתבים, הוחלפו מסרים. השרה שקד מעכבת את מינוי יורשתה של נאור – השופטת אסתר חיות. השופטת נאור סבורה שלעיכוב “אין סיבה נראית לעין”. אלא שנדמה שיש לו סיבה, שהשרה אינה מסתירה. היא רוצה לעכב, כדי לחולל דיון בשאלת דרכי מינויו של נשיא בית המשפט העליון. נאור אינה אוהבת את העיכוב לא משום היעדר סיבה – היא פשוט לא אוהבת את הסיבה. וזה, כמובן, לא בדיוק אותו הדבר. 
 

מדוע נאור איננה אוהבת את הסיבה? היא לא צריכה לנמק. ישנה שיטה למינוי נשיא לבית המשפט העליון. השיטה נקראת סניוריטי. כלומר, השופט הוותיק ביותר הוא שנעשה לנשיא. לטעמה של נאור, השיטה עובדת. הנשיאים מתמנים, מכהנים, מתחלפים. מי שצריך לנמק הוא מי שרוצה לשנות, לא מי שרוצה לשמור על השיטה הקיימת.
 

לשקד יש נימוקים. קודם כל, שקד יכולה לטעון שבניגוד למה שסבורה נאור, השיטה דווקא אינה עובדת ולכן מחייבת שינוי. היא תביט לאחור על שורה של נשיאים ותקבע שאפשר היה למנות טובים מהם, מתאימים מהם. ייתכן שאם אהרן ברק לא היה נשיא בית המשפט העליון, לא היו מתעוררות בעיות חמורות ביחסי השופטים והכנסת כפי שיש כיום. 
 

ועוד היא יכולה לטעון ששיטת הסניוריטי היא שיטה שאין בה היגיון. נשיא בית המשפט צריך להיות השופט המתאים להיות נשיא בית המשפט. אין ממנים רמטכ”ל לפי מספר שנות החברות בפורום מטכ”ל. אין ממנים ראש ממשלה לפי מספר שנות החברות בממשלה. אין ממנים מנכ”ל לחברה לפי מספר שנות העבודה בחברה. אין סיבה למנות נשיא לבית המשפט לפי הוותק.
 

האם נימוקיה של שקד מכריעים? שקד היא חברה במפלגה הנושאת דגל של שמרנות. דגל כזה מחייב זהירות יתר. דגל כזה משמעו שאין ממהרים להחליף שיטה נהוגה, מסורת קבועה, בשמם של רעיונות רדיקליים. על כן, מחובתה להוכיח שהבעיה בשיטה הנוכחית אכן מכרעת וכן להוכיח שהיא יודעת להציע שיטה טובה יותר. 
 

תאמרו: למה לא לבחור בשופט הכי מתאים? רעיון טוב, שמעלה סוגיות חדשות: מי יבחר? ואיך ידע מי הכי מתאים? ומה תעשה הבחירה הזאת לאווירה בבית המשפט העליון? ואיך נדע שהשופטים מחליטים על פי עמדתם, ולא על פי מה שנראה להם מתאים לוועדה שתחליט מי מהם יכהן כנשיא בית המשפט העליון?

בדבר אחד שקד בלי שום ספק צודקת. מכיוון שהיא שרת המשפטים, ומכיוון שהיא, ועוד כמה מחבריה, סבורים שהשיטה הנוכחית פגומה, זכותה לקדם דיון ציבורי על השאלה אם כדאי להחליף את השיטה. אין לשופטת נאור, או חיות, זכות מולדת לכהן כנשיאות בית המשפט העליון או לקבוע כיצד ימונו נשיאי בית המשפט העליון או להכתיב מתי תיערך הצבעה על מינוי נשיא בית המשפט העליון. אין להן גם זכות לנסות למנוע משקד לכונן דיון כזה. בית המשפט העליון הוא גוף חשוב, שצריך לקבוע בזהירות את דרכי פעולתו. אך הוא אינו גוף שדרכי פעולתו נחקקו בסלע ואינן ניתנות לשינוי.
 

ושקד צודקת בעוד עניין: אין אפשרות לנהל ויכוח ענייני על דרכי הניהול של בית המשפט העליון, כאשר מחנה אחד שולל את הלגיטימציה של המחנה האחר להביע עמדה – בטענה שכל עניינו להרוס את בית המשפט העליון. ובמילים אחרות: אין שום ראיה לטענה ושום סיבה להניח ששרת המשפטים מבקשת להרוס את בית המשפט העליון. היא רוצה לשנות אותו. זו זכותה. היא צריכה לנמק את רצונה בשינוי. זו חובתה. לטעמי, עד עכשיו נימוקיה לא מכריעים. לטעמי, גם נימוקי המתנגדים לה רחוקים מלהיות מכריעים. כלומר, יש סיבה טובה לנהל ויכוח. בסופו אולי יתברר שמישהו צודק.