טראמפ לא העביר השגרירות לי-ם? לא צריך לחכות לו

הפער בין יכולת ההשפעה של האמריקאים לזו של ישראל בא לידי ביטוי ביום שני במלון "המלך דוד", במהלך טקס הענקת פרס שומר ציון של אוניברסיטת בר־אילן לשגריר ארה"ב לאו"ם לשעבר ג'ון בולטון.

בנאומו במעמד קבלת הפרס פירט בולטון את משנתו לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. דבריו חשובים במיוחד, משום שיש לו קשרים קרובים מאוד עם טראמפ. הוא היה מועמד רציני לתפקיד מזכיר המדינה וגם לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. באחרונה הציע טראמפ לבולטון לשמש סגן היועץ לביטחון לאומי שלו, תחת הגנרל ה"ר מקמאסטר. בולטון סירב. אם בעתיד ימאס טראמפ במקמאסטר, והוא משמיע קולות בכיוון זה בזמן האחרון, יש סיכוי לא מבוטל כי בולטון יחליף אותו.

בולטון פתח את דבריו בפסילה חד־משמעית של מודל שתי המדינות. המודל נוסה ונכשל פעם אחר פעם מאז 1947 ואין שוב סיבה להאמין כי יצליח אי־פעם, אמר. אדרבה, הוסיף, המודל הזה מגוחך במיוחד היום, כשמדינות ערב קורסות בזו אחר זו. לדבריו, הרעיון שהקמת מדינה ערבית נוספת - הנשלטת על ידי אבו מאזן, שלא שולט בעזה ובקושי מטיל את מרותו באזורים מוגבלים בתוך יהודה ושומרון - תצליח לשרוד או להשפיע לטובה על המצב בשטח או על המצב באזור כולו, הוא אבסורדי.

אחר כך הציג את "תוכנית שלוש המדינות" שלו. לתפיסתו, על מצרים ליטול את המושכות בעזה ועל ירדן ליטול אחריות על הפלסטינים ביהודה ושומרון. 

הקהל באולם הגיב בהתלהבות. כבר 50 שנה ישראלים רבים מייחלים ליום שבו הירדנים והמצרים ייכנסו לתמונה ויפתרו את הבעיה. סביר להניח כי אם תוכנית בולטון הייתה עולה להצבעה בקלפיות בארץ, היא הייתה גורפת בקלות את התמיכה של רוב אזרחי המדינה. אבל זה ממש לא רלוונטי מה הישראלים חושבים, משום שאין לישראל כל אפשרות להביא למימוש התוכנית. ישראל לא יכולה להציע לשכנותיה כל הצעה שתשכנע אותם שכדאי להן לאמץ תוכנית מדינית שפוסלת את הנרטיב האנטי־ישראלי של העולם הערבי.

הנרטיב הזה גורס כי ישראל נישלה את הפלסטינים מאדמתם ועל כן עצם קיומה הוא פשע נגד העולם הערבי. רוב מוחלט של אזרחי ירדן ומצרים מאמינים לנרטיב הזה, כמו גם רוב מוחלט של הערבים באזור כולו. התנערות ממנו מצד המשטרים בקהיר ובעמאן תסכן אותם. להבדיל מישראל, לאמריקאים יש סיכוי לשכנע את המצרים ואת הירדנים. כך או כך, אם אי־פעם יסכימו השתיים יסכימו ליטול את המושכות מאש"ף ומחמאס, ישראל לא תהיה אחראית לכך. 

כאשר אנחנו מבינים כי לישראל אין יכולת לשכנע את משטרי ערב לנטוש את הנרטיב, אנחנו גם מבינים כי הדיבורים על ועידת שלום ושילוב ישראל בקואליציה אזורית נגד איראן, אינם אלא דברים בעלמא.

בדרך כלל, דיבורים אלה מלווים באזכור "יוזמת השלום הסעודית" מ־2002. אולם בדיקת פרטיה מגלה כי היא לא נועדה להביא לשלום. ההצעה הסעודית כוללת נסיגה ישראלית עד קווי הפסקת האש של 1949 וקבלת מיליוני "פלסטינים" לתוך שטחה המצומק במסגרת "הסדר שלום". אין ממשלה ישראלית שתוכל לקבל את התנאים האלה. והסעודים ידעו זאת כשהסכימו להציג תוכנית זו בשמם. הם הציעו את "תוכנית השלום" שלהם כדי לא להגיע להסכם שלום - והצליחו.

נכון לעכשיו, ישראל משתפת פעולה עם מדינות ערב בשלל נושאים קריטיים למדינה ולשכנותיה. אך שיתוף הפעולה הזה ייפסק ברגע שידרשו מהערבים לבצע אותו מעל השולחן. 

חשוב שנבין את מגבלות מרחב התמרון של ישראל כשאנו ניגשים לענות על השאלה מה כן אפשר וכדאי לנו לעשות בקשר לפלסטינים. ובכן, ברור כבר כי בהיעדר יכולת לחתום על הסכם עם אש"ף שיבטיח את האינטרסים המדיניים והביטחוניים שלנו, ובהיעדר גורם בעולם הערבי שיכול לשתף פעולה עם ישראל בפתרון משותף של הסכסוך מעל ראשיהם של אש"ף וחמאס - ישראל יכולה לבצע רק צעדים חד־צדדיים.

בראיון השבוע לגלי צה"ל חזר ראש הממשלה בנימין נתניהו והבהיר כי בכל מקרה על ישראל להמשיך לשלוט תמיד ביהודה ושומרון מבחינה ביטחונית. עמדתו   מוצדקת, אולם אין בה כדי לתת מענה לשאלות קריטיות נוספות בסוגיה. למשל, מה הגישה שלו לגבי זכות ההתיישבות של ישראלים באזורים הללו? האם עמדתו היא שמותר לישראלים לבנות באזורים הנמצאים בשליטתנו הביטחונית? ואם זכותם של ישראלים להתיישב ביהודה ושומרון, מדוע זכויות הבנייה שלהם באזורים הללו לא שוות לזכויות הבנייה של ישראלים בתוך קווי הפסקת האש של 1949?

ומה הגישה של ממשלת נתניהו לשלטון הצבאי? הרי השלטון הצבאי, שהוקם לפני 50 שנה, היה אמור להיות שלטון זמני עד שהערבים יסכימו להגיע איתנו לאיזשהו הסדר. כמו כן, מה המשמעות של שליטה ביטחונית ישראלית? האם כוחות צה"ל יצמצמו את נוכחותם לכמה מעוזים מבוצרים כמו בדרום לבנון לפני נסיגת ישראל מרצועת הביטחון, או שמא כוחותיו ישלטו במרחב? 

בולטון הדגיש כי מכיוון שבמודל שלו ירדן תהיה אחראית לפלסטינים, כל נושא ירושלים יירד מהפרק. שכן, למה לחלק את העיר לשתי בירות כשבירת הפלסטינים תהיה עמאן? 

וזה מביא אותנו בחזרה לירושלים. גם ב־1967, ישראל לא יכלה להשפיע על אומות העולם להכיר בבירתה או להעביר את השגרירויות שלהן אליה. אבל ב־1967 ישראל לא חיכתה להסכם שלא הגיע או להכרה שלא הגיעה. היא פעלה באופן חד־צדדי והחילה את החוק שלה על כלל העיר. 

וכולם הרוויחו מזה. 

אולי טראמפ יאמץ את גישת בולטון. אולי לא. ואם יאמץ, אולי הדבר יביא להסדר טוב יותר לישראל מההצעה הפיקטיבית של הסעודים. ואולי לא. ישראל לא יכולה להשפיע על אחרים. אבל היא כן יכולה לקבוע את עמדתה לגבי צעדיה בתחום ההתיישבות ובתחום הממשל ביהודה ושומרון. היום, בתום 50 שנות המתנה להסכם עם אחרים, כדאי מאוד שישראל תחליט לבד מה היא רוצה לעשות, ופשוט תעשה זאת.