1 סרטון הזעם :זה החל בהדלפה על “שיחת הצעקות" בין הנשיא דונלד טראמפ ליו"ר אבו מאזן, שהתקיימה במפגש שנערך ביניהם בבית לחם, בשבוע שעבר. “רימית אותי", כך צעק טראמפ (על פי ההדלפה) על אבו מאזן, “הצהרת שאתה מחויב לשלום, אבל אתה ממשיך להסית". מאיפה טראמפ הביא את זה? אה, מאיתנו. מסרטון שהראו לו בירושלים, אצל ביבי. בסרטון אבו מאזן נשמע אומר בעצמו ובקולו שהוא מסית. טראמפ, שהוא עצמו תוצר של תעשיית פייק ניוז, לא שאל שאלות ולא בדק בדיקות. גם הפלסטינים מאשרים שתחילת המפגש בין הראיס לנשיא הייתה אכן מתוחה מאוד.
למחרת איתרו הפלסטינים את הסרטון המלא שממנו נשלפה האמירה של אבו מאזן. חשדם, שמדובר באמירה שהוצאה מהקשרה, התממש. הם שיגרו את הסרטון המלא לאמריקאים. קשה לשפוט בין הגרסאות בלי לראות את הסרטון. השכל הישר וההיגיון מעלים חשש שהפלסטינים מדייקים יותר במלחמת הבוץ הזו. הרי גם אם אבו מאזן היה מסית, מה האינטרס שלו להודות בזה ולהגדיר את עצמו ככזה? לאיזו מסקנה יגיעו האמריקאים בעקבות חילופי הסרטונים הללו?
ניאלץ להמתין בסבלנות. עד שטראמפ יתפנה לרגע מפרשיותיו השונות, מהחלטתו המתבשלת להוציא את ארה"ב מהסכם האקלים הגלובלי ולהאריך את הצו המעכב את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, מהיערכותו לעדותו של ג'יימס קומי בשבוע הבא בסנאט, מהגידופים של מתנגדיו בטוויטר ומציוץ ציוצים נטולי פשר הכוללים מילים חסרות משמעות. יותר מארבעה חודשים בבית הלבן והחיה המוזרה העונה לשם “דונלד טראמפ" עדיין רחוקה מפענוח מלא. טובי המומחים עובדים על דיאגנוזה, ואין. הוא הופך את עורו בקצב שבו זיקית משנה צבעיה, ולכן כל הסתמכות עליו כאן, מצד הימין או השמאל, לא תחזיק מים.
הדברים שייכתבו בהמשך עלולים להרגיז רבים. אנשי ימין קיצונים מוזמנים לחסוך זמן, ולהתחיל לגדף אותי מיד. אין צורך לקרוא. כל מי שיש לו ראש פתוח ולא מספר לעצמו סיפורי בדים, מוזמן להמשיך. בשבוע שעבר נערך בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת דיון במימון המאסיבי של הרשות הפלסטינית את המחבלים הכלואים בישראל ואת משפחותיהם, כלומר את הטרור. הוצגו שם נתונים על ידי מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן יוסי קופרווסר (הרשות משלמת מדי שנה יותר ממיליארד שקלים כמשכורות למחבלים עצמם וקצבאות למשפחותיהם).
נאמרו שם, כצפוי, דברים קשים על ידי היו"ר אבי דיכטר ושאר הח"כים. הנושא הזה מככב עכשיו כמכשול התורן שגויס לטרפוד המו"מ האפשרי בין ישראל לפלסטינים. כל עוד הם מממנים טרור, אין עם מי לדבר. שיפסיקו לשלם משכורות למחבלים, ואז נראה. אה, ועוד משהו: שיפסיקו גם את ההסתה. ואחת קטנה לסיום: שיכירו מיד בישראל כמדינת העם היהודי. אחרי כל זה נסכים לדבר איתם. כך, כשאבו מאזן הסיר את כל תנאיו המוקדמים למו"מ, ישראל רק צוברת את שלה.
הקדמה: דעתי בעניין האסירים הפלסטינים ידועה. לפני שנים ארוכות מאוד חשפנו כאן ב"מעריב" את “קייטנת אסירי חמאס". בשביתת הרעב הנוכחית של האסירים לא הייתי נענה לשום דרישה. להפך: את אסירי חמאס הייתי מבדל, שם מיד קץ לכל התנאים המפליגים שלהם ומחזיק אותם במינימום הנדרש על ידי אמנת ז'נווה. עד שארגון האם שלהם בעזה יחזיר את גופות לוחמי צה"ל שאול וגולדין. לעסקת שליט, שבמסגרתה שוחררו מאות רוצחים מתועבים, התנגדתי. כלומר, הדברים שתקראו מיד אינם עמדתו של שמאלן קלאסי. הם נכונים גם לאנשי מרכז וימין מהסיבה הפשוטה: הם נכונים.
אין, ולא יהיה לעולם, מנהיג פלסטיני שיוכל לתת הוראה להפסיק לשלם את הקצבאות לאסירים הפלסטינים. אם יקום כזה, הוא לא יאריך ימים. לא בשלטון, ולא בכלל. הדרישה החדשה הזו, מטרתה אחת ויחידה: לטרפד את המו"מ בטרם יתחיל. להכניס עוד עז לסלון המדיני. כרגע רועות בסלון הזה כבר שלוש עזים שחורות: עז “המדינה היהודית", עז “ההסתה" ועז “המשכורות". מזל שלא דרשנו גם מהמצרים והירדנים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית" בטרם חתמנו עמן על שלום. כך או אחרת, העזים שלנו מטיילות בסלון כרצונן, מטילות את גלליהן על השטיח והכורסאות, מכרסמות את הרהיטים. אנחנו מביטים בהן בגאווה. אנחנו צודקים, כמובן. השאלה היא אם אנחנו גם חכמים.
2 מנהיג פלסטיני: בואו נלך 15 שנים אחורה: האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת הדמים, פרצה לאחר עלייתו של אריאל שרון להר הבית באוקטובר 2000. הפלסטינים התפוצצו עלינו בנחיל ברברי של מתאבדים שהציף את הרחובות בדם ואש. שרון החליף את ברק וישראל יצאה, לאחר תקופת איפוק ארוכה, למבצע חומת מגן. הוותיקים שבינינו זוכרים את הכמיהה באותן שנים למנהיג פלסטיני שיסיר את ידיו מדרך הטרור ויעשה את זה באופן חד־משמעי. לא רק באנגלית כלפי חוץ, אלא גם בערבית, פנימה. מנהיג שינקה את הרחובות ואת מחנות הפליטים, שיממש את הדרישה ל"חוק אחד, נשק אחד" בתחומי הרשות, ירסן את התנזים, ידכא את הכנופיות, יכביד את עולו על חמאס ויחזיר את הטרור למחילותיו. מעטים מאוד בינינו האמינו אז שיכול להיות שמנהיג כזה יקום. זה נראה בלתי אפשרי, חשבנו. מחנות הפליטים בערו, הערים הפלסטיניות הפכו למכוני שיגור מתאבדים (ע"ע ג'נין), ערפאת קפץ על גב הנמר, לא היה שלטון מרכזי, לא חוק ולא סדר.
אבל המנהיג הפלסטיני הזה קם. קוראים לו אבו מאזן. אני זוכר כותרת ראשית ב"מעריב" על דברים שאמר אבו מאזן בביקור במוסקבה, בעניין ערפאת ש"ירד מהפסים". בעקבות הכותרת הזו נשקפה אז לחייו סכנה ממשית (ערפאת עוד היה בחיים). בעקבות הכותרת הזו באו נוספות. אבו מאזן נפרד מערפאת, פנה לדרך אחרת לגמרי והחל להתבטא באופן גלוי ותקיף נגד הטרור. אלה לא היו רק כותרות עיתונאיות, אלא עובדות בשטח שגובו על ידי מערכת הביטחון. הוא עשה את זה עוד בחייו של ערפאת, כשמונה לראש ממשלה לתקופה קצרה, וביתר שאת אחרי שהראיס נקבר בשעה טובה. אבל אבו מאזן לא הסתפק בדיבורים. הוא פנה גם לדרך המעשים. יחד עם סלאם פיאד הוא הצליח לנקות את הרשות הפלסטינית כמעט לגמרי. מנגנוני הביטחון הצליחו, בתהליך ארוך ומייסר, להשתלט בחזרה על השטח. נוסד שלטון שיכול להזכיר, מדי פעם, חוק וסדר. מחנות הפליטים הורגעו. יד ברזל הופעלה על חמאס ביהודה ושומרון (להבדיל מעזה, שם השתלט חמאס על הרצועה וטאטא ממנה את הרשות).
בכל אותן השנים הללו כמעט ללא חריגה כלשהי, דבק אבו מאזן בעקרון ברזל אחד: בלי טרור. הטרור, הוא אמר לעמו, גרם לנו נזק כבד כל השנים וימשיך להזיק לנו אם נתמיד בו. זו תורתו של אבו מאזן, ואין בלתה. לא אני אומר את זה, אלא כל ראשי זרועות הביטחון הישראלית לדורותיהם, שכיהנו ב־15 השנים האחרונות. ללא יוצא מן הכלל. זאת, ועוד: תחת אבו מאזן גבר מאוד שיתוף הפעולה הביטחוני בין מערכת הביטחון הישראלית למקבילה הפלסטינית. מאות ישראלים מתברברים כל שנה בשטחים הפלסטיניים ומוחזרים בשלום הביתה, לפעמים לאחר שהשוטרים הפלסטינים מונעים בגופם לינץ'. שיתוף הפעולה הביטחוני מוגדר כנכס יקר מציאות וחוסך מדי שנה חייהם של מאות אזרחים. מהבחינה הזו, אבו מאזן הוא פשוט חלום ישראלי שהתגשם. נס שקרה באמת. ואין כאן הגזמה. כל מי שיש לו זיכרון והיגיון, יודע את זה. חלק מאיתנו יודעים, ומדחיקים. עד שאבו מאזן יתגייר, הם לא יירגעו.
אז מה עושים? מחפשים תירוצים חדשים. בשנים האחרונות פמפמו לנו ש"המערכה המדינית" שאליה יצא אבו מאזן נגד ישראל, היא פשע נגד האנושות. פעולותיו של יו"ר הרשות נגד ישראל בפורומים המדיניים הבינלאומיים, כולל האו"ם, בית הדין הבינלאומי בהאג וכו' הפכו על ידי התעמולה הישראלית למקבילה לטרור של פעם. מדובר, כמובן, בשטות מוחלטת. זכותו של אבו מאזן, כמנהיג של עם שרואה עצמו תחת כיבוש, לנקוט כל אופנסיבה מדינית שהיא נגד ישראל. זכותו להתלונן באו"ם וללכת לבית הדין הבינלאומי ולהסתובב בעולם ולשנן באוזני הגויים שלפלסטינים נמאס לחיות תחת שלטון ישראלי ו־50 שנה הספיקו להם. אלה כללי המשחק. בדיוק בשביל זה יש קהילייה בינלאומית. זה מה שאבו מאזן עושה וגם זה הפך עכשיו לסוג של פאול.
כמה ייחלנו למנהיג שיפסיק את הטרור ויבחר בדרך המדינית. והנה, כשקם אחד כזה (בקושי), אנחנו מכריזים עליו מלחמה, מצפים ממנו להסתגר במוקטעה עם מקורביו ולהמתין בסבלנות לרגע ההיסטורי שבו יודיעו הישראלים באקט של רצון טוב ונדיבות על סיום הכיבוש מרצון. מסתבר שלתיאבון הישראלי אין גבול. מוביל התזה הזו הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן. על פי איווט, אבו מאזן צריך ללמוד בעל פה את מילות “התקווה", לשנן את תורת ז'בוטינסקי ולהתייצב בדום מתוח בכל פעם שישראל מפקיעה עוד אדמות ביו"ש ומכשירה עוד מאחז בלתי חוקי. ואין מי שיעמיד את האבסורד המגוחך הזה במקומו כי גם אנחנו, בדיוק כמו הפלסטינים, התחלנו להאמין לסיפורים של עצמנו.
3 הצד שלהם: הלהיט החדש הוא, כאמור, התשלומים לאסירים הפלסטינים. מהזווית שלנו, זה באמת נראה רע מאוד. העובדה שמחבלים מקבלים משכורת שמנה (במושגים פלסטיניים) בשהותם בכלא, ואילו משפחותיהם של אלה שנהרגו תוך כדי פיגוע, כולל מתאבדים, מקבלות קצבה חודשים נדיבה, אמורה להרגיז מאוד כל ישראלי. זה מרגיז גם אותי. זה אפילו מרתיח. זה מעורר מחשבות נוגות על תרבותם של בני דודינו ושכנינו, זה מפיק מסקנות על צימאונם לדם, על ברבריות מסוימת שנשקפת ממנהגיהם השונים, על רמת המוסרית הנמוכה. איזה מזל, אני אומר לעצמי, שאנחנו לא כאלה.
אבל הם כאלה. הנה נתון שקיבלתי ממערכת הביטחון: מאז כיבוש יהודה ושומרון בששת הימים, ישבו בכלא הישראלי לתקופה כזו או אחרת בין 750 ל־800 אלף פלסטינים. תחשבו על זה רגע. זה שקול לשניים־שניים וחצי מיליון ישראלים. זה מספר מפלצתי (אם כי, כורח המציאות). זה בסביבות שליש מהעם הפלסטיני. אם תחפשו בית פלסטיני בלי אסיר או שהיד (כך הם מכנים את המחבלים שנהרגו, לצערנו), לא תמצאו. החוויה הזו חקוקה בנשמתם וצרובה בדנ"א שלהם. כך היה, כך יהיה. מי שדורש מהפלסטינים להפסיק לתמוך באסיריהם כתנאי לחידוש המו"מ המדיני, או שמנסה לטרפד את חידושו, או לא מכיר את החברה הפלסטינית.
בניגוד לנס אבו מאזן, הסיכוי שאי־פעם יקום מנהיג פלסטיני שיסכים להפריד בין העם הפלסטיני לאסיריו, אינו קיים. אין בחברה הפלסטינית קונצנזוס רחב וגורף יותר ממעמדם המקודש של האסירים. הם רואים במחבלים המתועבים האלה לוחמי חופש. הם רואים בהם כאלה שהסכימו להקריב את חייהם ולשלם את המחיר של המלחמה בכיבוש. אלה שנשלחו על ידי העם להתנפץ על חומות אלה שמדכאים אותו. זה הנרטיב הפלסטיני, אין בלתו ולא יהיה. אפשר להתווכח עד קץ הימים, אפשר לנסות לבחון את זה בראייה היסטורית בעוד מאתיים שנה, אבל בינתיים צריך להחליט: המשך קונפליקט ומלחמה עוד מאתיים שנה, או ניסיון להידברות שיוביל, אולי, להפרדה שקטה יחסית (אני לא מאלה שרואה שלום בימינו). זה הסיפור כולו. גם הנשיא טראמפ שמע אותו, במהלך המפגש עם אבו מאזן. “אף מנהיג פלסטיני לא ישרוד חמש דקות בתפקידו אם יפגע באסירים", אמרו לו. זה נכון. אי אפשר לבחור משפחה, וגם די קשה לבחור שכנים, בהינתן העובדה שאנחנו דבקים דווקא בפיסת האדמה הנוכחית (ואנחנו בהחלט דבקים בה, ובצדק. זוהי מולדתנו).
והנה עוד גילוי מסמר שיער: הפלסטינים שונאים אותנו. אגב, גם אנחנו לא ממש מאוהבים בהם. ועוד אגב: גם אצלנו היו כמה וכמה כאלה שביצעו פיגועים שכללו פגיעה בחפים מפשע, בנשים ובילדים. זה קרה לא מעט במאבק לקוממיות עוד לפני קום המדינה, ולא רק על ידי אנשי לח"י ואצ"ל. גם במיינסטרים של ההגנה והפלמ"ח. חלק מאלה שביצעו את אותם מעשים זכו לכיכרות ורחובות על שמם ולהערכה רבה. גם לי יש במשפחה אחד כזה (איש לח"י), ואני רואה בו לוחם חירות וגיבור ישראל. ועדיין, אצלנו מדובר בתופעת שוליים. בדברים שנאלצנו לעשות בלהט הקרב. בחריג, לא בנורמה. בדרך כלל אנחנו מענישים פושעים כברוך גולדשטיין ועמי פופר ודומיהם (אם כי הולכים ומתרבים אלה מאיתנו שרואים בהם גיבורים). כמה טוב שכך. אצל הפלסטינים, זה לא חריג, אלא כמעט קונצנזוס. הם רואים בטרור כלי לגיטימי, חלק ניכר מהם נהנים מאוד לראות דם יהודי נשפך, והם מהללים ומשבחים את אלה ששופכים את הדם הזה. מדובר בדרך חיים. כך זה נראה מהצד שלנו.
אבל ישנו גם הצד שלהם. מי שרוצה לדבר איתם, צריך להבין שיש כאן שני צדדים. מהצד שלהם, הציונות הרסה להם את החיים. העם הזה, שהחליט לחזור הביתה אחרי אלפיים שנה, התיישב להם על הבלטה, נכנס להם לסלון והפקיע אותו. זוהי ראיית העולם הפלסטינית. אני, כישראלי, דבק בראיית העולם הציונית. אבל העובדה שאנחנו פטריוטים ישראלים, אין בכוחה להעלים מעל פני האדמה את העובדה שהם פטריוטים פלסטינים. ולכן, יש לנו כעת שתי אופציות: או להתבצר בצדקת דרכנו ולהמשיך להילחם עד סוף הדורות (כי הפלסטינים לא ייגמרו, ומאחוריהם יש הרבה מאוד ערבים, ומאחוריהם יש הרבה מאוד־מאוד מוסלמים); או לנסות לדבר, לשפוך על המדורה מים קרים, להפסיק את החיכוך, לחתור להפרדה והרגעה. שלום כולל? אולי מתישהו בעתיד. עכשיו צריך פשוט לשבור את מעגל הקסמים, להפסיק את מעגל האלימות ולהשתדל להפסיק את התהליך שבמסגרתו במקום להיבדל משכנינו אנחנו הופכים להיות דומים להם יותר ויותר.
4 משתלבים באזור: כבר כתבתי את זה כאן בעבר, אבל יש התאמה מטרידה בין רמת השנאה לערבים לבין החתירה לאמץ כמה ממנהגיהם ודפוסי התנהגותם. ע"ע אלאור אזריה והתמיכה העממית הנרחבת שלה זכה. במקום להביט בהם בחלחלה ולהישבע לעשות הכל כדי לא להתחיל להתנהג כמותם, יש בינינו רבים שפשוט מאמצים כמה מהערכים של שכנינו. במקום לדבוק בחוק וסדר, בערכי מוסר גבוהים, באהבת חיים ואדם, בדמוקרטיה כערך עליון ובהתנהגות של בני תרבות, אנחנו הולכים ומתקרבים למה שקורה מהעבר השני של גדר ההפרדה. תופעות כמו “להבה" ו"לה פמיליה", בריונות רשת וביבים במסווה של פטריוטיזם, חוסר סובלנות, רדיפה אחרי כל מי שחושב אחרת, הפיכת “שמאל" למילה גסה, המרדף מתמשך אחרי עקרונות הדמוקרטיה, והירי בראשו של מי שכבר מוטל גוסס על הרצפה, וכו' וכו'. אנחנו מנסים לגייס את העולם נגד איראן, בעודנו מייסדים לנו כאן מודל קטן ומשוכלל של אותה איראן.
מי שלא מוצא את הקשר בין התנהגותה שלוחת הרסן של “שרת התרבות" מול כל מה שנתפס בעיניה כמאיים, לבין ההשתלטות של כוהני הדת על החיים במדינות טוטליטריות כמו איראן, משקר לעצמו. מקימים כאן משטרת מחשבות, מייסדים כאן צנזורה על אמנות, מתחילים לאכוף “ערכים יהודיים". מי עושה את כל זה? אותה גברת שנתפסה נכנסת עם משפחתה למסעדת שרצים תל אביבית לפני כמה שבועות. הצדיקה היהודייה שמדליקה נרות כל שישי וחופרת לנו בפוסטים מלאי הגות יהודית ומסורת, שפיזזה ככלה ביום חתונתה כשפינו את מתיישבי גוש קטיף. פני הדור כפניה של מירי רגב. כפי שבנימין נתניהו, שבדעותיו הפרטיות קרוב לאתיאיזם, הפך את הדת היהודית לקרדום פוליטי לחפור בו, כך גם רגב, אם כי עם הרבה פחות סטייל. ולא חסרים ההמונים שיאמינו למיצג המזויף הזה, וימשיכו לדחוף אותנו לעבר המדרון החלקלק, שבסופו נהפוך לטהרן על הירקון.
גם השמאל הקיצוני תורם לשיח המופקר הזה. נקודת האיזון הארכימדית שמאפשרת להבדיל בין אמנות וערכים ליברליים לבין תבוסתנות ושנאה עצמית, היא היחס של כמה מנאורינו לסרט “ג'נין ג'נין" של השחקן־במאי מוחמד בכרי. הסרט הזה הוא דוגמה למקום שבו דמוקרטיה מתגוננת צריכה לקום ולעשות מעשה. החבר בכרי, שקרן, בדאי ומסית, הגה עלילת דם על לוחמי צה"ל והפך אותה לסרט. גם הרבה אחרי שהתברר שלא היה שום טבח בג'נין (להפך, צה"ל שילם שם מחיר דמים כואב על החלטתו של שר הביטחון דאז פואד בן אליעזר לא למחוק את קני ההתנגדות מהאוויר) ממשיך בכרי להסתובב עם עלילת הדם שלו בעולם ולהקרין אותה לכל מי שמסכים לצפות. כשאתם מבקשים לברור בין שמאלנים ציונים לבין שמאל קיצוני שונא־עצמו, תבדקו את היחס לבכרי. אלה שידברו איתכם על "החופש האמנותי" של השרץ הזה, יתויגו באפשרות השנייה. אם אתם אנשי ימין, אל תיגעו בהם לרעה.
הם גרמו לכם את התועלת הגדולה ביותר בהיסטוריה. הם תרמו לקבורת החמור של השמאל הציוני בארץ הזו. חוץ מזה, שבמדינה דמוקרטית מותר גם לחשוב כמותם. בשבועות האחרונים חידשו הלוחמים המילואימניקים שלחמו בג'נין את בקשתם מהיועץ המשפטי לממשלה להצטרף לתביעת לשון הרע שלהם נגד בכרי. היועץ הקודם נקט סחבת וסירב. בואו נקווה שהיועץ הנוכחי יבין את חשיבות הנושא ויצטרף לתביעה, ובכך יאפשר לעשות צדק עם הרמאי הזה.
5 יש גבול: מה עבר לבנימין נתניהו בראש כשמינה את איוב קרא לשר התקשורת? כנראה משהו מצחיק. למה הוא עשה את זה? כי הוא יכול, וגם כי כל המועמדים האחרים סירבו. מאז ניצחונו האחרון בבחירות, הולך נתניהו ומאבד את השרידים האחרונים של איזונים ובלמים שאפיינו את הקדנציה הראשונה שלו (בישורת הנוכחית). הוא חופר שוב ושוב לתחתית החבית ובכל פעם שנדמה לנו שהגענו לקרקעית, מתברר שיש עוד לאן לחפור. הקיבה הציבורית חושלה והיא סובלת הכל, בתנאי שזה בא מאבי האומה. אם דוד ביטן יכול להיות “יו"ר הקואליציה" ומירי רגב יכולה לקבל לידיה עסק רגיש, שביר ומורכב כמו תרבות, ואורן חזן יכול להיות חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וטיפוס כמו צחי ברוורמן יכול להיות מזכיר הממשלה, ונתן אשל יכול להידחף לשורה הראשונה באירוע ממלכתי לכבוד נשיא ארצות הברית וכו' וכו' וכו' וכו', אז למה שאיוב קרא לא יהיה שר תקשורת?
בניגוד לעבר הלא רחוק, אף אחד כבר לא מנסה לעטוף את הדגים הסרוחים בעטיפה מהודרת שתיצור רושם של ממלכתיות כלשהי ותפזר את הצחנה. ואחרי שדבר המינוי מתפרסם, ניגש מישהו לשר המיועד קרא ושואל אותו מהן תוכניותיו כשר תקשורת, וקרא מביט אל הגברתן עב הכרס שיושב לצדו, אומר “מה שביטן יגיד", והשניים, הוא וביטן, מתגלגלים מצחוק מול המצלמה. אכן, צחוקים.
יחד עם כל זה, בשבוע שעבר התברר שבכל זאת יש גבול לכל תעלול. שרי הקבינט המדיני־ביטחוני, יחד עם ראשי הסיעות בקואליציה, טרפדו את ניסיונו של נתניהו לצרף לקבינט שני משקיפים חדשים: מירי רגב ויריב לוין, תוך שדרוגו של המשקיף יובל שטייניץ לחבר מלא. מזכיר הממשלה שניסה להעביר את ההחלטה הזו בסדרת טלפונים, קיבל סירובים מכולם. מכיוון שאנו חיים בעידן שבו שום סמל שלטון אינו קדוש, אפשר לבעוט, להפריט או להשחית את כולם, ניסה נתניהו להפוך גם את הקבינט לדוכן של מיקח וממכר פוליטי בבזאר שהוא מנהל.
לקראת המלצת המשטרה על הגשת כתב אישום נגדו, הוא מנסה לפייס ולהאכיל את כולם בכמה שיותר ממתקים. “עד כאן", אמרו לו שרי הקבינט שלו. עם הקבינט לא משחקים. כבר עכשיו, אומרים רובם, הקבינט מתחיל להיות מסורבל מדי. כל משקיף שמתווסף מאריך עוד יותר את הדיונים ומסבך את החיים. קבינט צריך להיות גוף גמיש, יעיל, שדיוניו לא מתארכים אל תוך הלילה במסכת חפירות אינסופית של כל מי שרוצים לעשות רושם על החברים (ואחר כך, באמצעות הדלפות, גם על הציבור). הקבינט הנוכחי של נתניהו הוא אומנם ימני מאוד (ואם אריה דרעי ייאלץ לעזוב, יהיה אפילו ימני עוד יותר), אבל הוא מגובש, יעיל ואפקטיבי. תוספת של עוד שני פיות מדברים, עלולה לפגוע בזה. אז הם אמרו “לא" לנתניהו, ונשארו בחיים.
6 לא טיפש: הפרסומים סביב החקירה החדשה נגד אריה דרעי, מטרידים. עוד מוקדם לקבוע את היקף הפרשה והסיכויים שתביא לירידתו (הסופית, הפעם) של דרעי מהבמה הפוליטית. רבים מהפרשנים קבעו השבוע שאם כל זה נכון, פשוט לא ייאמן איך דרעי לא למד לקח. איך אחרי שנשפט, הורשע, ריצה שנים במעשיהו, בזבז שנים באפס מעשה בגלל הקלון, סבל ייסורי שאול עד שהשתלט מחדש על ש"ס, חזר על אותם חטאים בדיוק בסיבוב השני. כולם מצקצקים בלשונם כלא מאמינים. הוא הרי אדם אינטליגנטי, רב קסם, ממש לא טיפש. איך לא למד את הלקח שלו בפעם הראשונה?
ובכן, בואו נרענן את זיכרוננו במקרה נוסף מהסוג הזה: משפחת נתניהו. אחרי הקדנציה הראשונה נפתחה חקירה פלילית ארוכה נגד בני הזוג. על הפרק: מתנות וטובות הנאה. החקירה הייתה אמורה להביא להגשת כתבי אישום. כך המליצה המשטרה, כך המליצה פרקליטת המדינה. רק היועץ המשפטי לממשלה דאז, רחמן בן רחמנים בשם אליקים רובינשטיין, אמר שביבי הובס ופרש, הוא כבר לא בחיים הפוליטיים, אולי נכון יותר להרפות. אז הנה, ביבי חזר. ושוב, חקירה. ושוב, מתנות וטובות הנאה. ושוב אותו דפוס התנהגות ממש, חלקו מיוחס להפרעות נפשיות בלתי נשלטות, חלקו לתאוות בצע. ושוב, אנחנו בדרך להמלצת משטרה על כתבי אישום. הרי גם ביבי הוא איש חכם (להערכתי, אחד החכמים והמבריקים ביותר שידעה ההנהגה הישראלית מאז ומעולם), הוא הרי מבין עניין, אחרי שנתפס ברותחין, הגיוני שייזהר בצוננים. אז זהו, שלא. הסיגרים רותחים, השמפניה צוננת, הכלבים נובחים, והשיירה עוברת.
7 איפה ואיפה: כל שוחר דמוקרטיה בישראל צריך להתייצב מדי מוצאי שבת בפתח תקווה. זו המסקנה היחידה מהתנהלותם של בריוני משטרת ישראל ומי שאמור לפקח על השתוללותם, הלא הוא היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. אתמול שיגר היועץ את אחד מסגניו, רז נזרי, כדי לגונן על עמדתו התמוהה בפרשת הפיזור האלים והברוטלי של אותה הפגנה עיקשת שמתקיימת מדי מוצ"ש בפ"ת, במרחק של מאות מטרים מביתו של היועמ"ש. נזרי לא שכנע, בדיוק כפי ששי ניצן לא שכנע לפניו. זו התנהלות עלובה, מקוממת ודורסנית.
אני מסכים לגמרי עם האיסור להפגין מול בתי פקידי ציבור. אין סיבה להרוס לשכנים ולמשפחה את החיים. גם מה שעו"ד ברק כהן עשה בזמנו למירי רגב, מול ילדיה, היה מחליא ומיותר. מכאן ועד האיסור הגורף להפגין, הדרך ארוכה. הרי המפגינים הורחקו כבר מזמן מבית היועץ. יש באזור לא מעט מקומות שבהם הם יכולים לעמוד מבלי להפריע לסדר הציבורי או להטריד את משפחתו של היועץ המשפחתי. ועדיין, הבריונים במדים מכים בהם, שוברים את ידיהם ורגליהם, גוררים אותם למעצר. לאחרונה נעצר אדם מבוגר שעמד לבדו עם שלט ועליו ציטוט מספר ישעיהו, במרחק רב מאוד מבית היועץ. למה? אלוהים יודע. אבל למשטרה אין אלוהים ומנדלבליט מיתמם. זה לא הוא, זה בג"ץ.
הדברים המטרידים האלה מצטרפים לעובדה שדרעי נחקר במקביל לחקירת רעייתו יפה, בעוד שבני הזוג נתניהו נחקרו בנפרד. הגברת נתניהו, בתיקיה העצמאיים, כמעט לא נחקרה. מה שקרה איתה בתקופת היועץ הקודם שווה ועדת חקירה ובתקופתו של הנוכחי המצב לא השתפר. ההמלצה לכתב אישום בפרשת המעונות תקועה כבר שנה שלמה. זאת, ועוד: לאחרונה מסר עדות במשטרה גם המיליארדר שלדון אדלסון, מבעלי “ישראל היום". הוא נשאל על הקשרים בין עיתונו לבין ראש הממשלה נתניהו. נאמר כי גם רעייתו של אדלסון, ד"ר מרים אדלסון, תידרש להעיד בעתיד. למה בעתיד? מכיוון שהשניים אמורים להישאל את אותן שאלות רגישות, מדוע לא נגבתה מהם עדות ביחד, כמקובל? יצוין כי האדלסונים לא חשודים במאומה, אבל גרסתם נדרשת בחקירת תיק 2000 העוסקת ביחסים בין העיתון המשפחתי לראש הממשלה. והנה, גם הם בנפרד. הרי טבעי הוא שמר אדלסון יספר לגברת אדלסון מה שאלו אותו, ומה ענה. זה לא אנושי לצפות מהם שזה לא יקרה. אז למה לא לחסום אפילו את האפשרות התיאורטית של תיאום עדויות?
כשמחברים את כל זה לעובדה שהיועץ המשפטי היה עד לאחרונה מזכיר הממשלה, שאכל מכף ידו של נתניהו, גדל לאורו והסתופף בחברתו, מקבלים מוטרדות גדולה. בעמודים הללו נחשפה סצינה שהתקיימה בתקופה שבה כיהן היועץ כמזכיר הממשלה. סופר כאן איך גויס על ידי החברים גיל שפר ואייל חיימובסקי, בכירי הלשכה, כדי לשכנע מישהו להחזיר את חוזהו החתום ללשכה “לצורך תיקונים". המישהו סירב, כי חשש שיבטלו לו את החוזה, אבל אז הם קראו למנדלבליט ששכנע אותו, בנועם הליכותיו ושמו הטוב, להחזיר את החוזה (כמובן שנערכו בו שינויים). וסופר כאן עוד על שיחה קשה בין היועץ לנתניהו, כשהוחלט על תהליך ה"בדיקה" המפורסם, שהתארך והתארך לאין קץ. איך נתניהו התלונן על מה שהיועץ עושה לו, ואיך היועץ הבטיח לו ש"לא יקבל את היחס של אולמרט". ואחר כך העובדה שהיועץ אפשר לנתניהו להשתולל בשוק התקשורת כקרנף בחנות פורצלנים חודשים ארוכים אחרי שכבר שמע את הקלטות תיק 2000 מסמרות השיער. וההססנות שבמסגרתה הוא מאלץ את נתניהו לוותר על תיק התקשורת, אבל לא באמת, כי איוב קרא יתפקד כדחליל סמרטוטים תחת מומו פילבר, שהוא הזרוע הארוכה של בלפור כבר 20 שנה.
נדמה לי שזוהי השעה להתעשתות רבתי מצדו של היועמ"ש מנדלבליט. בשלב הזה אף אחד לא מערער על יושרתו הבסיסית. העניין הוא, שמדי פעם צריך להוסיף להנחת העבודה הזו גם מעשים בשטח. לא יועילו כאן מאה שי ניצנים או רז נזרים. אם ישנו שומר סף ושלטון חוק בישראל, יופיע נא מיד.