אחרי חתימת הסכמי אוסלו הבטיח שמעון פרס ע”ה: “נגמרו 100 שנות טרור, התחילו 100 שנות דו־קיום ושכנות טובה.” למעלה מ־1,000 יהודים נרצחו כ”קורבנות השלום” ובמסגרת “יחסי השכנות הטובה” המקובלים במזרח התיכון. ואז הבין רוב הציבור היהודי מה אנו מקבלים בתמורה להסכם עם הפלשתינאים.
לקראת ההתנתקות מרצועת עזה הבטיחו אריאל שרון וחבורת “המומחים” החנפנים שהקיפה אותו כי “מצבה הביטחוני, הכלכלי והמדיני של ישראל ישתפר לאחר הנסיגה מרצועת עזה”.
אריאל שרון ושאר המומחים לא העלו, כנראה, בדעתם כי לאחר החרבת יישובי חבל עזה וגירוש 8,000 היהודים שישבו בו, ישתלט חמאס על הרצועה ויהפוך אותה לבסיס טרור ענק. היום, אחרי מבצעי ימי תשובה, גשם ראשון, גשמי קיץ, חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, אחרי גלעד שליט, אחרי רבבות הרקטות שנורו מעזה ונפלו בשטח ישראל, אחרי למעלה מ־100 הרוגים, יודעים רוב הישראלים גם מה מביאה עלינו נסיגה חד־צדדית.
השמאל הישראלי, שדומה כי נגמל לשנים אחדות מהבטחות שלום או מהמלצות לנסיגה חד־צדדית, אך עדיין משתוקק לראות נסיגה ישראלית משטחי יהודה ושומרון, שואב עידוד רב מהידיעות כי חמאס שינה לאחרונה את האמנה שלו. במסמך החדש מוכן חמאס לכאורה ליישר קו עם הרשות הפלשתינאית בהנהגת אבו מאזן, ולהסתפק במדינה פלשתינאית בגבולות 67’. הנה, עולצים אנשי השמאל: גם חמאס הפונדמנטליסטי רוצה שלום. אנשי השמאל בטוחים שרוב הישראלים שונאים לקרוא טקסטים ארוכים ואינם מצטיינים בזיכרון ארוך.
ואז הגיעו הידיעות כי אבו מאזן, בתגובה ליוזמות השלום של טראמפ, הודיע שהוא מוכן לפגוש את נתניהו ולחדש את תהליך השלום “בלי תנאים מוקדמים”. הנה, הריע “הארץ” במאמר מערכת מהעשרה במאי: אבו מאזן “התגמש”, ולפיכך “הוא פרטנר”. באמת?
אבו מאזן הודיע כך אחרי שנתניהו שב והתחייב בפני טראמפ על דבקותו ברעיון שתי המדינות, הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון ואישר לפלשתינאים לבנות בשטחי C. למה צריך אבו מאזן להעלות “תנאים מוקדמים” אם אלה כבר התקיימו?
אבל ברובד העמוק יותר: המזרחן ד”ר מרדכי קידר קרא את אמנת חמאס “החדשה” וגם תרגם. מה מסתבר? הם אינם מבטלים את “האמנה האסלאמית” שלהם מ־1988, הארץ היא “ארץ העם הפלשתינאי” (ולא של היהודים, גם לא אלו שחיו בארץ לפני החלטת החלוקה). להצהרת בלפור אין שום תוקף. כנ”ל כתב המנדט הבריטי על פלשתין (1923) והחלטת החלוקה של האו”ם מ־1947. הקמת “ישראל” בטלה מיסודה. אין הכרה בחוקיות “הישות הציונית”. “ההתנגדות” תימשך עד ביצוע השחרור המלא ושיבת הפליטים
מ־1948 ומ־1967. “גבולות פלשתין” הם מנהר הירדן עד לים התיכון ומראש הנקרה עד אילת, והיא ארץ ערבית אסלאמית שבירתה ירושלים. אין שום ויתור על שום חלק מאדמת פלשתין, מהירדן ועד הים. עם זאת, ובלי שום כוונה להכיר בישות הציונית, חמאס חושב שהקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובעלת ריבונות מלאה, שבירתה ירושלים, על קווי 4 ביוני 1967, עם שיבה של הפליטים, היא “נוסחה לאומית משותפת שאפשר להסכים עליה”.
ועל זה שמח השמאל הישראלי. אולי הם אלו הגורמים לכך כי שנה אחר שנה זוכה ישראל בציונים נמוכים במבחנים בינלאומיים בהבנת הנקרא. חאלד משעל, עד לאחרונה ראש הלשכה המדינית של חמאס, מי שניסח את המסמך “החדש” הזה ומי שמקווה לרשת את אבו מאזן, אמר ב־2012, אחרי מבצע עמוד ענן: “ההסכמה שלנו בחמאס על מדינה בגבולות 67’, יש מי שדואג שאולי זה פתח או הליכה בדרך שבה הלכו לפנינו, שבסופה החלום הגדול יתגמד, ואני אומר שלא. אני מאמין ששחרור פלשתין בגבולות 67’ הוא עכשיו יעד מעשי, ומי שישחרר את פלשתין מגבולות 67’ מידי ישראל הוא שישחרר את יתר פלשתין”. וכמובן, הם אינם מוותרים על המשך “ההתנגדות החמושה”. קרי: טרור. על תורת השלבים כבר למדנו מערפאת. זוכרים?
ומה אומר לנו “הפרטנר” המתון אבו מאזן? מי שהיה ראש חטיבת המחקר אמ”ן, תא”ל יוסי קופרווסר, הגיב לאחרונה על אותו מאמר מערכת ב”הארץ”, שהגדיר את אבו מאזן כפרטנר. אבו מאזן מאמין בשתי מדינות, כותב קופרווסר, אך לא לשני עמים. כיוון שבליבת הנרטיב הפלשתינאי היהודים אינם עם, אלא בני דת אחת. ולפיכך אין ליהודים זכות להגדרה עצמית ולמדינה. ואם אונסים את אבו מאזן להגיד “שתי מדינות לשני עמים”, הוא מתכוון למדינה לעם הפלשתינאי בגבולות 67’ ובירתה ירושלים ולמדינה נוספת “לעם הישראלי”, שאין לה זהות אתנית לאומית.