אין לדן מרגלית להלין, אלא על עצמו. מלכתחילה, לא היה ברור איך המשיך לקבל שכר מ”ישראל היום” בתקופה האחרונה, כשביקורתו על מדיניותו ועל התנהלותו של בנימין נתניהו הלכה וגברה.
החטא הקדמון של מרגלית הוא עצם ההצטרפות לביביתון מלכתחילה. לנצח ייחרט שמו של דן מרגלית בחבורת המייסדים שהקימה את דבר התועבה הזה. אני מכיר עוד אחד או שניים מהחבורה הזו, שהיו מוכנים לתרום כליה ובלבד ששמם יוסר מעמוד הקלון. בינתיים, הם הולכים ונבעטים משם בקצב נאה. לפני כמה שבועות שולח משם בבעיטה גסה “העורך והמייסד הראשון” עמוס רגב, עכשיו מרגלית. יש לי תחושה שטרם נבעטה הבעיטה האחרונה. עוד אחד, ויהיו כבר שלושה נבעטים מהבית ברחוב השלושה.
מרגלית סיפק לאדלסונים את הסחורה. שלב ההקמה הוא המסובך והמאתגר ביותר במפעל תעמולה והאדרה מהסוג הזה. “ישראל היום” היה צריך לשכנע את הציבור בישראל שהוא עיתון על אף שהוא לא. איך עושים את זה? מתחפשים לעיתון. בניגוד לחינמונים בעולם, שנראים כמו חינמון ומקבלים יחס של חינמון, "ישראל היום" היה חינמון שהתחפש לעיתון אמיתי, עם מערכת משוכללת, טאלנטים עיתונאיים, מוספים, אמצעים ולכאורה גם גנטיקה עיתונאית.
דן מרגלית היה היהלום שבכתר התחפושת. נזם זהב באף חזיר. עכשיו הוא מגלה שהיה מגש הכסף שעליו הוגשה מכונת התעמולה הפרטית היקרה ביותר שהוקמה אי פעם בישראל לשרה ולבנימין נתניהו. הדני עשה את שלו, עכשיו הוא יכול ללכת. כה אמרה הגברת וכה צייצה אתמול בתו של מרגלית המפוטר. דווקא כשהחלו לזרום הידיעות על כך שהעיתון מתחיל לגלות סימני מרדנות ועצמאות, באו פיטורי מרגלית כדי להמחיש בפנינו שעולם כמנהגו נוהג וביסמוט את מצוות אדוניו מכבד. כך חולפת תהילת עולם? מסופקני. ימי התהילה של מרגלית (והיו כאלה), לא היו ב"ישראל היום", אלא בישראל שלשום.
אני מכיר את הסיפור שמרגלית מכר לעצמו. אני מאמין שהוא מאמין בסיפור הזה ומצפונו נקי. צריך גם להבין את הסיטואציה. עיתונאים כמרגלית, שנולד במקצוע וימות בו, חייבים להמשיך לעבוד. אני אומר את זה לזכותו. כשהאופציות מתמעטות ונסגרות ומגיע גביר אמריקאי עם תלוש שכר אסטרונומי, אדם מוצא דרכים יצירתיות להסביר לעצמו שהכל בסדר. בקטע הזה, מזכיר מרגלית לא מעט את אהוד ברק. בכל פעם שברק נשאל איך ישב בממשלת נתניהו ארבע שנים ועכשיו הוא מטנף עליו בבוטות כזו, הוא מסביר הסבר המזכיר את זה של מרגלית: הממשלה ההיא ב־2009 הכילה הבטחה, היה העניין האיראני, היו פיגורות - ברק ובוגי ובגין ומרידור, הייתה תקווה.
ככל שהלך נתניהו ואיבד את האיזונים והבלמים, כך החל גם מרגלית לטפטף. בהתחלה ציוצים, אחר כך גם מאמרים, שהלכו ונדחקו, הלכו והתמעטו בביביתון, עד הבעיטה אתמול.
עד כאן הנסיבות המקלות. אני מכיר הרבה מאוד עיתונאים שהיו נופלים בפח הזה, כמו שמרגלית נפל. ובכל זאת, למרות השמחה לאיד הישראלית ההכרחית, לא יום שמח היה אתמול לעיתונות הישראלית, אלא עוד יום בלתי נתפס בסדרה ארוכה ואינסופית של אירועים מופרכים, כל אחד מהם שובר את השיא של קודמו, ובשורה התחתונה הכל עובר בשקט מוחלט. הכלבים נבעטים, השיירה דוהרת.
מותו של יועץ
העצב האמיתי אתמול הוא על לכתו של שעיה סגל. עיתונאי ותיק ומוערך, איש “מעריב”, אביר טבריה והגליל, אדם שכולו נשמה, להט, מסירות וציונות. סגל נפטר שבור לב. את אהבתו הגדולה באמת, איבד לפני כמה שנים, כשחברו הוותיק אריאל שרון שקע בתרדמת ואחר כך נפטר. סגל הורחק קמעא מסביבת שרון כשהפך לראש ממשלה, ומצא חלופה דהויה בגזרת נתניהו. הוא הפך לאיש הקשר בין שרון לנתניהו ואחר כך ליועצו האסטרטגי הקרוב של ביבי כשר אוצר ולאחר מכן גם כראש האופוזיציה וראש הממשלה.
הוא מעולם לא הגדיר את עצמו כחברו של נתניהו, כפי שהיה עבור שרון. הוא היה האיש של שרה ובנימין למבצעי ניקוי מיוחדים, יועץ אסטרטגי שמושפל, מושלך ונזרק בכל פעם מחדש (מסיבות מופרכות לחלוטין), אבל אז שוב פורצת שערורייה ציבורית ומישהו צריך לעלות לגלי האתר ולחרף את נפשו לעילוי נשמתה של הוד מעלתה. סגל עשה את זה ברצון, גם כשכל האחרים סירבו, ועם כל הלב, על אף שבתוכו ידע את האמת. הוא אכל את כל הדגים הסרוחים ובסופו של יום גם גורש מהעיר.
לא מזמן, קפץ ראש הממשלה נתניהו לביתו של סגל באזור. הוא כבר ידע ששעיה חולה. הרעיה לא באה איתו. יכול להיות שנתניהו ביקש להיפרד, יכול להיות שהוא ביקש לוודא שהספר שעליו טרח סגל בשנים האחרונות (והתמקד במעללי המשפחה המלכותית) לא יראה אור וייגנז. כך או אחרת, לבני הזוג היה מספיק עוז לפרסם אתמול הודעת אבל: “בשם רעייתי ובשמי, אני מבקש לשלוח תנחומים לשרה ולמשפחת סגל על פטירתו של יקירנו שעיה ז”ל”, כתב ראש הממשלה.
לו היה יכול, היה שעיה עונה לו אתמול כך: “יעזור לנו יותר לו רעייתך תחזיר לי את השכר הדל שפעם אחת בלבד הצלחתי לקבל ממך בסך 3,500 שקל, שאותו היא דרשה מיד בחזרה ואף קיבלה”. בכל שנות עבודתו הלא פשוטה בשירותם של בני הזוג, לא קיבל סגל שכר כלשהו. הוא השקיע את נשמתו ומרצו ובפעם האחת שבה הואילו לשרבט לטובתו המחאה דלה (בעקבות שאילתא של עיתונאי), מיהרו לדרוש את הכסף בחזרה (ואף קיבלו). מזל שהספדים ניתנים חינם.