לאחרונה ביקרתי בחנות ספרים ענקית של "בארנס אנד נובל" בארצות הברית. החנות ברובה הייתה שוממת, אם כי אותות חיים נשמעו מהסניף של סטארבקס, הממוקם בתוך המתחם הספרותי, שבו לעסו, קשקשו וגם עיינו בספרים. אבל הפעילות המרכזית התרחשה באגף ספרי הילדים, משם נשמעה צהלת ילדי בתי ספר שהובאו במיוחד כדי לעשות היכרות עם היצור המוזר הזה: ספר. יצור שאין לו מסך ואפילו לא מקלדת. כך החליטו פרנסי המקום לנסות לחבב על הילדים את הספרים, שספק אם מרבית ההורים שלהם מציצים בהם מדי פעם.
אומנם בכל חנות ספרים מזערית בארץ הקודש נמצאים בממוצע יותר קונים מאשר בכל המתחם הענק של "בארנס אנד נובל", פרט לאזור הקפה והילדים, אבל האתגר הוא לא רק אמריקאי. גם אצלנו ניטשת אותה תחרות אימתנית שנשפכו עליה אינסוף מילים מול שפע הסחות הדעת של עידן הטלוויזיה, המחשב והסלולר. אם כי הנוכחות הפיזית בחנות הספרים יכולה להטעות, כי צרכנים רבים קוראים ספרים, בייחוד בארצות הברית, בלי לדרוך בחנות ואפילו בלי להחזיק עותק כרוך ביד.
לכבוד שבוע הספר התפרסמו, כמקובל, הסטטיסטיקות השגרתיות שמשוות בין עם הספר לעמי העולם והארץ. כרגיל, הסטטיסטיקות מעוותות. בין היתר הן מכלילות את הציבור הערבי בנתוני הקריאה שמיוחסים ל"עם הספר", עובדה שמשום מה מטה את הנתונים למטה. ואגב, האם המשאלים על צריכת הספרים כוללים גם את צימאון הדעת בחברה הישראלית? האם מישהו הכליל את אינסוף אירועי תיקון ליל שבועות שנערכו בשבוע שעבר? זו תופעה שלא ממש קיימת במקומות אחרים בעולם ומחוברת ישירות לעולם הספר.
גם הצידוק לישיבתנו כאן נמצא בספרים
מכל מקום, אתגר הספר פוקד גם אותנו, ומבחינתנו יש לו השלכות עמוקות יותר מהמלחמה בבורות ובבערות. עם הספר הוא העם של ספר הספרים - התנ"ך. תואר שספק רב אם ניתן להכתיר בו את הציבור הישראלי היום, ולא רק החילוני. ומהתנ"ך צומחת הישות שלנו - קודם כל השפה, שכל מעיינותיה ועומקה מצויים בין דפיו. אובדן ההיכרות של התנ"ך אחראי גם לניכור כלפי ההיסטוריה היהודית, הקשר לחבלי הארץ כמו יהודה ושומרון וכמובן, צידוק לישיבתנו כאן.
אומנם לא קל להציב גבולות לילדים, להתיק אותם מעולם המסכים ולהפוך את לקיחת הספר ליד לשגרה טבעית, אבל זה בהחלט אפשרי. בייחוד לא פשוט להנגיש את שפת התנ"ך למי שלא מתורגל בלגלגל אותה על הלשון מילדות. אבל גם זה ניתן, אם רק מתמידים. האתגר מתחיל בבית ומוטל על ההורים, אבל הוא קריטי בבתי הספר, ובייחוד בזרם הממלכתי. כילד בבית ספר לא דתי ברמת חן עמדתי במסדר הבוקר המיתולוגי ושמעתי פרק תהלים יומי. תודה לאל שמסדרי הבוקר עברו מן הארץ, וספק אם פרק תהלים פומבי הוא הדרך הנכונה לחיבוב ספר הספרים על הדרדקים. אבל הגישה היא שקובעת. והגישה של מערכת החינוך צריכה להציב את השבת האינטימיות עם התנ"ך כמשימה עליונה.
ובהקשר הספרים הכללי - המשימה קלה יותר. כי אחרי שקונים את הרגל ההינתקות מהמסך ולקיחת הספר ליד, זוכים בכל הקופה. שהרי אין חוויה סוחפת יותר, שגורמת לחשוב ושמציתה את הדמיון, מאשר קריאת ספר טוב. אם רק מכירים את עולם הספרים, אין לו תחרות אמיתית.