תסמונת הש.ג: בכירים בצמרת הבטחונית יוצאים בעונשים קלים

לתוכנית הגרעין המוצלחת של ישראל יש לא מעט אבות - מדינאים, מדענים ואנשי צבא כמו תת־אלוף יצחק (יאצה) יעקב, וזאת על פי פרסומים בעולם השבוע. הוגיה היו ראש הממשלה דוד בן־גוריון, מנכ"ל משרדו שמעון פרס, הרמטכ"ל משה דיין ופרופ' דוד ארנסט ברגמן, המוח המדעי מאחורי הפרויקט. לצדם פעלו "הטכנאים" - מאות פיזיקאים, כימאים, מהנדסים ומנהלים כמו עמנואל (מנס) פרת, שהיה מנהל הכור הגרעיני בדימונה (קמ"ג). 

לימים עשה פרס מאמצים לזקוף לזכותו אבהות מוחלטת על המיזם. הוא הונע מרצון להאדיר את עצמו, אך אפשר היה להבינו. מניותיו בתוכנית היו רבות. הוא היה מהוגיה ו"הבולדוזר" שלה, שדחף ודחף ושכנע את צרפת להעניק לישראל את הכור. למעט פרס, כל שאר האנשים הרבים שהיו שותפי סוד למה שהתרחש בדימונה, שמרו על שתיקה. היו ביניהם כאלה שדגדג להם לפרסם ספרי זיכרונות או רומנים מבוססי מציאות אמיתית, אך הם התאפקו ונותרו נאמנים לביטחון המדינה ולחובתם החוזית לשמור על הסודות. היחיד שלא התאפק היה "יאצה" יעקב. 

השבוע פרסם המרכז לשלום על שם וודרו ווילסון בוושינגטון חומרים הקשורים לתוכנית הגרעין של ישראל. במרכזם המידע, שכבר פורסם בעבר בעולם, כי בתקופת "ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים נשקלה בדרגים הטכניים והצבאיים של מיזם הגרעין הישראלי האפשרות לפוצץ מתקן גרעין בסיני, כדי להרתיע את מצרים מלצאת למלחמה. הרעיון נגנז בעודו באבו תוך יממה ולא הגיע אפילו לכלל בדיקת היתכנות.

הפרסום, שזכה להד תקשורתי בארה"ב ובישראל, מקורו בקלטת ראיון עם יאצה ובתרשימי שיחות עמו שהופקדו במרכז ווילסון, תחת הכותרת היומרנית משהו "האוסף של אבנר כהן". הפרסום גם שופך אור חדש על מה שקרה מאחורי הקלעים בחקירות נגד יאצה וכהן בחשד של עבירות על ביטחון המדינה, לפני כשני עשורים. 

את החקירות יזמה וניהלה היחידה הקרויה "הממונה על הביטחון במערכת הביטחון" (מלמ"ב). במהלך החקירות החרימו החוקרים את החומרים הכתובים, ועל פי מקור ביטחוני בכיר הצהירו המעורבים כי החזירו לחוקרים את כל החומרים שהיו ברשותם, כולל ההעתקים. עתה מתברר כי החומרים נחתו נחיתה רכה באוסף במרכז המחקר ע"ש ווילסון (שממשל טראמפ, אגב, החליט לאחרונה להפסיק לתקצבו). 

יאצה נולד בתל אביב במרץ 1926. עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון התגייס לפלמ"ח, במלחמת השחרור שירת בגדוד השישי ולאחר שחרורו למד הנדסה בטכניון. בסיום לימודיו פנה אליו מפקדו בגדוד עמוס חורב, לימים אלוף בצה"ל, והציע לו להצטרף ליחידה לפיתוח אמצעי לחימה שבראשה עמד. יעקב יצק מים על ידיו של חורב, וב־1963 החליפו בתפקיד. במשך השנים הספיק ללמוד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ובאוניברסיטת לוס אנג'לס, ולקבל תואר של פרופסור מאוניברסיטת באר שבע. 

במסגרת עבודתו ביחידה לפיתוח אמצעי לחימה, ואחר כך בתפקיד המדען הראשי במשרד הביטחון, התוודע יעקב מקרוב למיזמים הרגישים ביותר של מערכות נשק לסוגיהן. 

ב־1957 מכרה צרפת לישראל את הכור בדימונה. תפוקתו הייתה 24 מגה ואט, אך לפי פרסומים זרים ישראל הגדילה אותה ל־50 מגה ואט ולפי פרסומים אחרים אף ל־75 מגה ואט. על פי פרסומים בעולם, את האורניום לתדלוק הכור קיבלה ישראל מצרפת ואחר כך מדרום אפריקה. כשזה לא הספיק, היא הפעילה מבצעים של מודיעין מדעי־טכנולוגי באמצעות היחידה המיוחדת שהוקמה לשם כך במשרד הביטחון - הלשכה לקשרי מדע (לק"ם). בראשה עמד בנימין בלומברג (ורד). 

לפי פרסומים זרים, במבצע אחד ב־1965 השיגו אנשי הלק"ם אורניום מועשר מ"נומאק", מפעל לחומרים גרעיניים במדינת פנסילבניה. המפעל היה בבעלות המדען היהודי־אמריקאי זלמן שפירו. שפירו, שמת לפני כשנה, היה ציוני, תומך ישראל, ידיד של ראש המוסד מאיר עמית ואיש המוסד הבכיר רפי איתן, וככל הנראה גם סייען של הארגון. ה־FBI חשד כי שפירו סייע ל"היעלמות" מאות קילוגרמים של אורניום, אך כל החקירות נגדו לא העלו דבר. בגלל היעלמות החומר קנסה הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב את המפעל ב־800 אלף דולר. 

לפי פרסומים זרים, במבצע נוסף ב־1968, רשת בהנהגת התעשיין אליהו סחרוב ושותפיו, אנשי עסקים גרמנים, רכשה בעורמה 200 טונות של אורניום מחברה בלגית, תוך הסוואת היעד האמיתי והסופי למשלוח, שהיה דימונה. 

בראיון שהעניק לפני מותו לעיתון "טריביון רביו" בפיטסבורג, אישר שפירו כי סיפק לישראל סוללות גרעיניות בעלות הספק רב, שיכולות היו לאפשר שידורים למרחקים ארוכים ולזמן ממושך למכשירי ההאזנה שהתקינה ישראל בעומק המדינות הערביות השכנות: מצרים, סוריה וירדן. לפי פרסומים זרים, האחריות לפעילות מודיעינית מאחורי קווי האויב היא של סיירת מטכ"ל, כולל התקנת מכשירי ההאזנה. 

ערב מלחמת ששת הימים, ככל שנמשכה תקופת ההמתנה, כך גברה בציבור תחושת החרדה. רבים החלו להאמין בתעמולת הערבים כי בכוונתם להשמיד את ישראל ו"לזרוק את היהודים". האווירה הייתה אפוקליפטית, והשיח בישראל היה במונחים של שואה שנייה. בצמרת צה"ל חששו פחות כי ידעו את האמת על יחסי הכוחות הצבאיים ועל תוכנית המלחמה (מבצע מוקד) לפתוח במכת פתע ולפגוע בחיל האוויר המצרי ובבסיסיו. צה"ל רק המתין לפקודה מהדרג המדיני בראשות לוי אשכול, שהיסס להוציאה.

בינתיים, כחלק מההיערכות למלחמה, שורטטו כמה תרחישים אפשריים. הם עסקו באפשרות המקרה הגרוע ביותר - תקיפה מצרית של הכור בדימונה (מטוסיה צילמו את הכור) או שיגור טילי קרקע־קרקע נושאי ראש קרב כימי.

כאן נכנסת לתמונה גרסת יאצה, כפי שפורסמה במכון ווילסון. לטענתו, התקבלה החלטה לערוך הכנות כדי להעמיד לכשירות מבצעית את פצצת הגרעין, שישראל ככל הנראה הצליחה לפתח עד אז. לפי יאצה התוכנית נקראה "מבצע יום הדין". באזכורים אחרים דובר על "ברירת שמשון" - התרחיש שבו ישראל תשתמש בנשק גרעיני, כשתחוש שהיא עומדת על סף השמדה פיזית, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים. 

שמעון פרס, שהיה אז חבר כנסת מן השורה, רמז על ההכנות בזיכרונותיו כשכתב כי הציע דרך פעולה, שאותה לא פירט, "שהייתה מרתיעה את הערבים ומונעת את 

המלחמה".

יאצה סיפר כי הוא היה חבר בוועדה עליונה וסודית, שבדקה את כל הסוגיה. מי שהרחיב על פעילות הוועדה היה העיתונאי אמיר אורן. הוא פרסם מאמר מקיף במוסף "הארץ" בנובמבר 2011, שבו חשף את עדותו של צבי צור, הרמטכ"ל לשעבר, שבתקופת ההמתנה שימש כעוזרו המיוחד של שר הביטחון. צור היה ראש הוועדה, שבה היה גם נציג של הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א), שאחראית לנושא הגרעין של ישראל מראשיתו ועד היום. 

מאמרו של אורן נסמך על דברים שאמר צור לחוקר בועז לב טוב ממרכז רבין בתל אביב. ועדת צור עסקה בין השאר בנושאים של כשירות מבצעית. בוועדה הוחלט לבצע בדיקה מקדמית ולשם כך הוזעק דוביק תמרי, אז סגן אלוף צעיר ומפקד סיירת מטכ"ל, ולימים אלוף בצה"ל. לתמרי נאמר להתכונן לאפשרות שחייליו יצטרכו לטוס למשימה חשאית עם "חפץ". 

אפשר להניח בסבירות גבוהה שהחפץ הזה היה אותה פצצה, כפי שפורסם השבוע ב"ניו יורק טיימס". למעשה, על פי הפרסומים זו לא הייתה ממש פצצה אלא יותר מתקן גרעיני, גולמי וגדול, שלא נוסה ולא היה ברור אם יפעל. יאצה עצמו קרא לחפץ "מתקן גולמי פרימיטיבי". ולכן כלי ההטסה שנבחר היה מסוק תובלה גדול מסוג סופר פרלון מתוצרת צרפת. 

לפי יאצה, הוא טס עם תמרי במסוק כדי למצוא אתר מתאים בסיני להנחת הפצצה, והם התמקדו בוואדי מוסתר, על הר גבוה ליד אבו עגילה, מרחק של כמה עשרות קילומטרים מגבול ישראל. 

האם באמת ישראל התכוונה להניח את המטען הגרעיני, אם אכן היה כזה, או אפילו לפוצצו בסיני? רוב המומחים סבורים כי התשובה שלילית. הרעיון אפילו לא הגיע לפתחו של ראש הממשלה אשכול. צור עצמו אמר באותה עדות "אנחנו מדברים על בדיקה. לא שמישהו חשב לעשות משהו". אפילו יאצה סייג את הערכתו כי "לשנייה אחת, לא עלה בדעתי שאמצעי ההרתעה הפרימיטיבי שהכנו יבוא לידי שימוש, אם נאצר לא יפעיל את טיליו".

מדיניות הגרעין הישראלית נחשבת עד היום לטאבו האחרון בישראל. עשרות שנים נשמרו הפרטים האלה כאחד מהסודות הגדולים של המדינה, עד שיאצה החליט שעליו להותיר את רישומו על ההיסטוריה. לאחר שפרש מצה"ל ב־1974 מונה למדען הראשי של משרד המסחר והתעשייה, והעתיק את הרעיון של המחקר והפיתוח הצבאי לשוק האזרחי. ב־1977 פרש מעבודתו בממשלה ועבר למגזר הפרטי ואחר כך המשיך בעסקיו בניו יורק, שאליה עבר להתגורר. 

במנהטן פגש את ד"ר אבנר כהן. כהן למד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואחר כך יצא לארה"ב, שבה מצא את ייעודו בחיים בחקר תוכנית הגרעין של ישראל. בשנות ה־90, במסגרת מחקרו על הספר שעתיד להיקרא "ישראל והפצצה", הוא ראיין מדענים, פוליטיקאים, חוקרים בישראל ובארה"ב, ומצא מסמכים הקשורים לנושא. כך הוא התוודע ליאצה.

מחקרו היה בלי ספק פורץ דרך. אך הוא נתקל בבעיה. הצנזורה פסלה אותו. כהן התחכם, הפר את החוק וב־1998 הוציא את הספר באנגלית בחוץ לארץ. כהן הוא חוקר מוכשר, שקדן, שנובר בארכיונים, אך אינו מצטיין באומץ לב. מחשש שייעצר וייחקר על הפרת החוק, חשש לחזור לישראל. באותה תקופה פנה לחברים וביקש את עזרתם שיסייעו לו להיכנס בלי חשש לארץ. בסופו של דבר, כהן הגיע לישראל ולאחר מאבק משפטי וציבורי, החקירה שניהל נגדו המלמ"ב, שבראשה עמד אז יחיאל חורב, נסגרה. ספרו יצא ב־2000 במהדורה עברית.

עוד קודם לכן נודע למלמ"ב כי יאצה מפטפט עצמו לדעת וכותב טיוטות לשני ספרים: ספר זיכרונות וספר עלילתי־בדיוני לכאורה. המלמ"ב היא יחידה גדולה במשרד הביטחון שתפקידה למנוע דליפת מידע, לאבטח מתקנים ביטחוניים סודיים כמו הכור, ולחקור חשדות לעבירות על טוהר המידות של עובדי מערכת הביטחון. יאצה הוזמן ב־1999 לשיחה במלמ"ב והוזהר שלא לשוחח עם עיתונאים בכלל ועם זרים בפרט. הוא התחייב לבצע את ההנחיה אך לא עמד בה. כחצי שנה לאחר מכן פגש את העיתונאי ד"ר רונן ברגמן, שהצטרף אז לקבוצת עיתונאים ואנשי עסקים שביקשו לזכות במכרז לערוץ טלוויזיה שלישי. מי שהכיר לברגמן את יאצה היה כהן. הוא שכנע את יאצה לחשוף גם בפני ברגמן, כמו שעשה בפניו, את סודות הגרעין. 

מחשש שמעשיו ותרומתו יישכחו, ליאצה אצה הדרך וגבר בו הרצון להתפרסם ויהי מה, כדי להאדיר את עצמו ולהנציח את פועלו הביטחוני. הוא הפיץ 18 עותקים מטיוטת הספרים שכתב לידידים ישראלים בארה"ב, ובהם כנראה כהן, אך גם לאמריקאים. לא מן הנמנע שעותק מהספר או תוכנו הגיע לידי המודיעין האמריקאי, והעשיר את הידע שלהם על תוכנית הגרעין של ישראל, שבה הם מתעניינים מאז הקמתה. 

על רקע זה החליטו במלמ"ב, באישור הפרקליטות ובמעורבות המשטרה, לעצור במרץ 2001 את יאצה כשעמד לצאת לחופשה לטורקיה. הוא הואשם בסעיפים חמורים של ריגול ובמסירת ידיעה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, ובהפרת הסודיות שעליה היה חתום. 

חורב דרש למצות עמו את הדין. אך מסע ציבורי של חבריו של יאצה מהפלמ"ח ושל קצינים בכירים לשעבר בצה"ל ותקשורת אוהדת (גם כותב שורות אלה) שהציגה אותו כקשיש תמים מול חורב האימתני השיג את מטרתו. סביב יאצה נוצרה אווירה אוהדת. בית המשפט המחוזי בתל אביב זיכה אותו משתי העבירות החמורות והרשיעו בעבירה קלה של מסירת ידיעה ללא סמכות. בהתחשב בגילו, מצבו הבריאותי ובתרומתו לביטחון המדינה, הקל בית המשפט מאוד בעונשו וגזר עליו שנתיים מאסר על תנאי, לאחר שישב כבר שנה במעצר בבית מלון בבית החולים תל השומר. 

במהלך החקירה היה ניסיון חובק יבשות של המלמ"ב והמשטרה לאסוף את כל עותקי הספר של יאצה, כמו גם חומרים נוספים שקשורים אליו. כבר באותה עת היה ברור למלמ"ב שלפחות עותק אחד לא נמצא. יאצה הבטיח לסייע לחוקרים. אך עתה מתבררת האמת. המידע הסודי שהיה ברשותו מצא את דרכו לגורם לא מוסמך - מרכז ווילסון. בדיעבד יש להודות ביושר כי חורב צדק. יאצה ביצע מעשה חמור מאין כמותו. אפשר להעריך שעל עבירה דומה בארה"ב היה סופג עונש כבד. אך מדינת ישראל היא רחמנית, ושוב ושוב מופעלת בה תסמונת הש"ג. בכירים ומקושרים בצמרת כמו יאצה, בזכות מה שהבריטים מכנים "אולד בויס נטוורק", יוצאים בעונשים קלים, ואילו עבריין גרעין אחר - מרדכי ואנונו, שהיה זוטר בכור בדימונה, נידון ל־18 שנות מאסר והמדינה עדיין מסרבת להתיר את יציאתו מהארץ.

ועוד הערה לסיום. ד"ר כהן הוא אחד מהמומחים המעטים שסבורים כי יש לשנות את מדיניות הגרעין של ישראל המכונה "עמימות" - אין מאשרים אך גם לא מכחישים כי לישראל יש נשק גרעיני. בעבר התבטא כי המדיניות היא אנכרוניסטית ובלתי דמוקרטית ו"יצרה ציבור בור, פחדן, שבמובן מסוים בגד בחובות האזרחיות הדמוקרטיות שלו". לטענתו, העמימות אף פוגעת באינטרסים של ישראל. לדבריו, נטישת מדיניות העמימות תעניק לישראל לגיטימציה והכרה בינלאומית. 

הוא טועה בגדול. בדיוק להפך. המדיניות הזו מאפשרת לישראל להדוף מעליה לחצים בינלאומיים ולהשיג את תמיכת ארה"ב, למרות הלחצים הגדולים של איראן ששואלת שוב ושוב מדוע לנו אסור (להחזיק נשק גרעיני) מה שמותר לישראל. מדיניות ה"עמימות" היא אחת האסטרטגיות המבריקות והחכמות שגובשו כאן.
 

ד"ר רונן ברגמן מסר בתגובה: "לאורך שנות ה־90 רבו השמועות על מבצע 'יום הדין' שהוכן לפני מלחמת ששת הימים, למקרה שהיא לא תתנהל כשורה. בהמשך נאמר כי תא"ל יצחק יעקב, המתגורר בניו יורק, פיקד עליו. היו כמה עיתונאים שניסו לשכנעו לדבר, אך הוא סירב. אבנר כהן היה זה שיצר את הקשר בינינו. בשנים הבאות ניהלנו עמו סדרת שיחות ארוכה, חלקן עם אבנר לבד, חלקן ביחד, חלקן איתי לבד. הסדרה הבשילה לכתבה גדולה שהייתה אמורה להתפרסם ב'ידיעות אחרונות' ולסרט דוקומנטרי. התנאי של תא"ל יעקב - שהחומר יועבר לצנזורה לפני פרסומו. 

"כך עשינו (ממילא היינו עושים זאת, גם בלי ההתחייבות). הצנזורה פסלה את כל הכתבה. באופן מצער מאוד, הצנזורה אף העבירה אותה למלמ"ב, וזה ניפח מהפרשה מלחמת עולם נגד תא"ל יעקב ונגדנו. כוונתו - לתלות את יעקב על העץ הכי גבוה בעיר, כדי שיראו וייראו ואגב כך להעצים את כוחו כדי להפוך לרשות הביון הרביעית. הצנזורה, ובמקביל המלמ"ב, טענו (וגם בשבועה בבית המשפט) כי פרסום הפרשה, בישראל או בארה"ב, יגרום נזק ביטחוני חסר תקדים, ויביא גם מניה וביה, להתפזרות העמימות הגרעינית. אני טענתי כי זוהי הערכה מופרכת, אם לא גרוע מזה, כי פרסום הסיפור לא היה גורם כל נזק, העמימות הגרעינית לא קיימת כלל וככל שהיא קיימת - לא פרסום הראיון יפוגג אותה. תא"ל יעקב זוכה בסופו של דבר מההאשמות החמורות נגדו והורשע בעבירה טכנית. 

"17 שנים הקפדתי שלא לומר דבר על הסיפור. ביום שבת בערב הופתעתי לקרוא את הפרסום ותמלילי השיחות ב'ניו יורק טיימס' ואחר כך בוודרו וילסון סנטר. קיוויתי כי יום אחד אוכל לפרסם את הסיפור הדרמטי של 'מבצע שמשון' תחת חתימתי. גם אחרי הפרסום הנרחב הצנזורה מונעת מאיתנו לפרסם את הדברים ממקורותינו (אף שמדובר בדיוק על אותו סיפור ואותו מרואיין ואותם תמלילים).

מעבר לתסכול האישי יש פה עניין חשוב הרבה יותר - הנה כי כן, הצנזורה ניסתה למנוע את הפרסום וכשלה. וניתן לבדוק כעת, בזמן אמת, אם הערכותיה ודברי המלמ"ב שרצה להרשיע את תא"ל יעקב בריגול חמור, כי הפרסום יביא לחורבן הבית, נכונות. והנה, הכל בחוץ, ומה קרה?". 

תגובתו של ד"ר אבנר כהן תובא בטור שיפורסם ביום שישי.

שאילתה שהוגשה למשרד הביטחון ועניינה האם בכוונת המלמ"ב לפתוח בחקירה לגלות מי העביר חומרים סודיים למרכז ווילסון לא נענתה אף היא.

ממשרד ראש הממשלה נמסר כי הוועדה לאנרגיה אטומית אינה מתכוונת להתייחס לנושא.