יום ראשון שעבר. בוקר. בית משפט השלום בתל אביב. השופט עזריה אלקלעי נכנס לאולם, חמוש בפסק דין עבה בן 50 עמודים. בעמוד הראשון פרטי הקרב המשפטי. התובעים: בנימין ושרה נתניהו, המיוצגים בידי עו"ד יוסי כהן. הנתבע: יגאל סרנה, המיוצג בידי עורכי הדין אביגדור פלדמן וליאור אפשטיין. מהות הקרב: “תביעה שהגישו התובעים, ראש הממשלה ורעייתו, בגין הוצאת לשון הרע נגד הנתבע, עיתונאי וסופר".
מהר מאוד, כבר בתחילת הקראת פסק הדין, ברור לכל מי שיושב באולם - נוקאאוט מרשים לראש הממשלה. סעיף 122 (עמוד 20) מסביר את השתלשלות האירועים שהביאה ליציאה לקרב: “הפרסום (של יגאל סרנה בפייסבוק - ל״ד) מבקש לתאר את התובע כאדם חלש ורופס הנשלט על ידי רעייתו״.
29 עמודים לאחר מכן, סעיף 296 כבר פוסק חד־משמעית: ״לאור היותו של התובע דמות ציבורית מהמעלה הראשונה, דמות חזקה וסמכותית, ייחוס מקרה שכזה לתובע הנו פוגע, מעליב ובלתי נעים ויוצר לו דימוי של אדם חלש ורפוי הנשלט בידי רעייתו״. אז מתברר שלדימוי הפוגעני הזה יש מחיר: 115 אלף שקל.
ישבתי בבית כששמעתי את הידיעה, ונעצבתי. נעצבתי רבות. לא משום שאני חושב שנעשה לסרנה עוול - ההפך, כל שקל שהוא ישלם מוצדק ומוטב שינצור את לשונו ומקלדתו לפני שהוא מפיץ שמועות בטון נחרץ ויוצר את הרושם שמדובר באמת מוחלטת. נעצבתי משום שהרגשתי שפגעו בי. מיד ניגשתי למחשב, פתחתי את מעבד התמלילים והתחלתי לכתוב:
כבוד השופט עזריה אלקלעי, אני פונה אליך בשם מגזר הגברים החלשים והרופסים הנשלטים בידי רעיותיהם. חוששני שפסק הדין שלך בתחילת השבוע, במשפט הדיבה של הזוג נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה, יוצר את הרושם שיש משהו רע בלהיות גבר נשלט ורופס.
כבוד השופט, במשך שנים אנחנו מנסים לזכות בהכרה ציבורית שזה בסדר להיות רופס ונשלט. חלקנו אפילו מתנדב והולך לדבר עם ילדים בבתי הספר על היתרונות של ההשתייכות למגזר זה, בתקווה שיצמח כאן דור חדש שיכבד יותר את הגברים הרופסים באשר הם, ואף יותר מזה - בתקווה שאותו ילד קטן שיושב כרגע בכיתה ומאזין לדברינו ירגיש יותר נוח עם עצמו כשיגדל וימצא את עצמו מתחת לחופה עם בת זוג שתהפוך אותו לסמרטוט של הבית.
מטרתנו היא שאותו ילד יוכל בעתיד להיות סמרטוט גאה. שאותו הילד יוכל להפוך לגבר רופס שהולך ברחוב בגאווה ולא משפיל מבט כשהוא סופג קריאות כמו “קיבלת אישור מהאישה לצאת מהבית?".
אדוני, נראה לי שאינך יודע מה זה להיות אחד מאיתנו. אנחנו יושבים בבית מפוחדים ומבוהלים, מכונסים בפינת החדר, בידינו רשימת מצרכים שהאישה הכתיבה לנו, ואנחנו פשוט לא מסוגלים למצוא את הכוח ואת האומץ לצאת אל הסופר ולבצע את המטלה שהוטלה עלינו. אם תשאל את בני המגזר מה כל כך נורא בתרחיש שבו אשתך עוצרת את האוטו באמצע נסיעה לילית וזורקת אותך ממנו, נאמר לך כולנו: ״הליכה לילית קטנה מעולם לא הזיקה לאיש״. אני באופן אישי אשמח מאוד אם תינתן לי ההזדמנות לצעידה לילית באזור יערות ירושלים.
להרגשתי, תרומתנו לחברה הישראלית, ולא פחות מזה - לאיזון החברתי - אינה מוערכת כלל. ראשית, אנחנו תורמים רבות למגזר העסקי כשאנחנו מרעיפים על נשותינו מתנות יקרות בתדירות ממוצעת של פעמיים בשבוע (שזו גם התדירות הממוצעת שבה נשותינו גורמות לנו להרגיש שעשינו משהו לא בסדר ועלינו לפצותן). שנית, אנחנו תורמים לחוסן הלאומי משום שאנחנו תמיד להוטים לצאת למילואים בשביל להתעסק עם איומים קלילים כמו הטרור והסכסוך הישראלי־פלסטיני. האיומים שאנחנו מכירים מבית הם הרבה יותר רציניים. אנחנו הולכים למילואים בגאווה, משום שאנו יודעים שיש לנו מדינה נפלאה ומתחשבת אשר דואגת לשלוח אותנו בכל שנה לנופש מפנק של חודש.
בשורה התחתונה, מה שאני מבקש (ואני מבין דבר או שניים בשורות) זה שכבודו יקדיש מחשבה לדברים האלו ויפעל בהתאם בפסקי הדין הבאים שלו.
בכבוד, הערכה ורפיסות,
ליאור דיין, גבר חלש ורופס הנשלט על ידי אשתו.