השנה היא 1994. מעל פסגת הר הצופים מתקיים טקס רב רושם: חלוקת תוארי דוקטור לשם כבוד לאנשים המצטיינים בתחומם מטעם האוניברסיטה העברית. בין החתנים הנרגשים בגלימות ובמצנפות, בין שני פרופסורים מקנדה ומגרמניה, וליד המשפטן הנודע מדרום אפריקה ריצ'רד גולדסטון (כן, ההוא מהדוח) עומדת גם כלה אחת, קטנת קומה אך ענקית רוח - המשוררת הלאומית נעמי שמר.
שמר עומדת שם לא רק נרגשת אלא גם נסערת. הערב אומנם שזור בשירים שלה, ותלמידי האקדמיה למוזיקה, שהיא עצמה בוגרת מצטיינת שלה, מנגנים אותם להפליא, אולם להפתעתה מתברר לה ש"ירושלים של זהב", השיר שהכי מתאים לנוף שנשקף מן ההר לא יושר בטקס. מדוע? מפני שמארגני הטקס חששו שהוא פוליטי מדי.
כן, הקוד האתי הדורש להפריד בין אקדמיה לפוליטיקה עבד טוב מאוד כבר בתחילת שנות ה־90, בעיקר כאשר היה מדובר בחשש מחדירת מסרים לאומיים לטקס הענקת התארים, חלחול שיכול חלילה לחלל את הקודש הליברלי הטהור של האליטה האקדמית.
שמר, שתורה לנאום ולהודות כבר עבר מזמן, חרגה מכללי הטקס המוקפדים, ביקשה סליחה מהמנחה ועלתה שוב לפודיום כדי להגיד: "רציתי רק להוסיף: אך בבואי היום לשיר לך ולך לקשור כתרים/ קטונתי מצעיר בנייך ומאחרון המשוררים/ כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף/ אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב". כשסיימה לצטט משירה, ירדה מהבמה. שערו בנפשכם כמה חתרנית הייתה צריכה להיות שמר כדי להידחק בחזרה אל המיקרופון ולהגיד את המשפטים ה"פוליטיים" האלה, שנפסלו מלהיות מושרים בטקס.
23 שנים אחרי הטקס ההוא, ביום ראשון האחרון, באותו מקום, באותו אירוע ובאותה תחושת חגיגיות, הוענק תואר ד"ר לשם כבוד לסופר המוערך דויד גרוסמן. אתם כבר יכולים לנחש שמשום מה כללי הצנזור לא הופעלו אצלו כמו שהופעלו על נעמי שמר. גרוסמן, שדיבר בשם שאר מקבלי הפרס, הקדיש את נאומו לספרות וגם "למצב". וכך הוא אמר שם, בהר הצופים, על הימים שאחרי מלחמת ששת הימים, אותם ימים שבהם נעמי שמר כתבה את הבית "חזרנו אל בורות המים":
"באותם רגעים עצמם כבר החל הכיבוש הצעיר, העוברי כמעט, להתרקם, להתפתח ולהסתעף, וכבר היו בו תאים ראשוניים, שנוצרים בכל כיבוש, תאים של לאומנות וגזענות, ואצלנו נוספה לכל אלה השתלהבות משיחית; וגם החלה לנבוט בנו, בהחלט, 'שמחת הכובש'", אמר גרוסמן. "אבל האם מדינה שכבר 50 שנה כובשת עם אחר ושוללת את חירותו ומגבילה את חירויותיהם של אלה שמתנגדים לכך, האם באמת ובתמים היא יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה? האם ייתכן בכלל צירוף מילים כזה: 'דמוקרטיה כובשת'".
ועוד המשיך גרוסמן ואמר: "אני חושב שכדאי שאדבר מהר יותר כעת, לפני שייכנס לתוקפו ה'קוד האתי' של האקדמיה". אל דאגה, ד"ר גרוסמן היקר, לאוניברסיטה יש כבר קוד אתי. הוא קוד אתי לא כתוב, ובמסגרתו מותר לך לשאת נאום פוליטי בקבלת התואר ולאחרים לא. אתה יודע, הם משיחיים.
בקהל ישבו השבוע מקבלי תואר דוקטור ובני משפחותיהם, שבאו לחגוג את ההצלחה להגיע לתואר הנכסף אחרי הרבה שנות יגיעה, שלהם ושל משפחתם. חלקם חושבים שישראל לא כבשה בששת הימים שטח שאיננו שלה, אלא שחררה. את הכותל המערבי, את חברון ואת גוש עציון. האם יש בהם "שמחת כיבוש" צינית כפי שמתאר גרוסמן? האם הם יכלו לענות על השאלה "האם יש כזה דבר דמוקרטיה כובשת"? התשובה היא לא. הם ישבו עם בני משפחותיהם ושמעו מדוע הם ושכמותם מביאים את המדינה לקריסה.
אינני חושבת שצריך לצנזר את גרוסמן. מותר לאנשים לשמוע דעה שהם לא מסכימים איתה, בעיקר כשמדובר באיש רוח וסופר בעל שיעור קומה, ובעיקר כשמדובר באיש שלא הסתפק במילים ושילם את המחיר הגבוה ביותר, ובנו אורי ז"ל נפל על הגנת הארץ. הוא איננו מדבר ממגדל שן.
אבל צריך להודות ביושר: גרוסמן לא צריך להיות מודאג מהקוד האתי של פרופ' אסא כשר, מפני שיש קודים באקדמיה שאינם כתובים, ובהם ככל שאתה יותר ליברל ואיש שמאל ומקורב לחוגים האלה, יש לך יותר סיכוי להשמיע את קולך.
הקודים שאינם כתובים הם המסוכנים ביותר. אי אפשר להוכיח אותם ואי אפשר להתווכח עליהם. כך השתקה של דעות "לא נכונות" יכולה להימשך באין מפריע, וכך איש לא מפריע לצנזר נכסי צאן ברזל כמו "ירושלים של זהב" במסווה של פלורליזם נאור.
דרוש: קוד אתי לפוליטיקאים
עידן טוויטר ופייסבוק הפך את הפוליטיקה לרפלקסולוגיה. לפוליטיקאים אין זמן לחשוב מה דעתם, והם יורים מהמותן תגובה אוטומטית מהירה ושטחית, על כל נושא חם שעל הפרק. הקוד האתי העסיק את פרופ' כשר במשך תקופה ארוכה. הוא מומחה לאתיקה, הוא נפגש עם אנשים רבים ונסמך על מקורות אקדמיים, אבל התגובה הצפויה, הקיצונית והמתלהמת של יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג הייתה: "צריך להשליך את הקוד האתי לפח האשפה של ההיסטוריה". על מה ההתלהמות? אין מקום לקוד אתי כלשהו באקדמיה? האם לא ייתכן שתסכים עם חלק מדבריו של פרופ' כשר, שנשענים על קודים אחרים בעולם?
נכון שיש מקום לראות מה בקוד האתי הוא נכון ומעשי ומה בו הוא הפרה של חופש הביטוי. אני למשל הופתעתי למצוא במסמך סעיף המתיר לאנשי סגל להפגין למען מפלגות או רעיונות פוליטיים בתוך הקמפוס. הוא גם קובע שלא כל אמירה פוליטית דינה להיות מחוץ לכותלי הכיתה, אלא רק כאשר ישנה סטייה משמעותית מהסילבוס לשם פעילות פוליטית או הטפה פוליטית, דבר שיכול להוות ניצול סמכות לרעה במצבי מרות.
בכל מקרה שום קוד אתי כפוי לא יתקבל במוסדות שלא רוצים לקבל אותו. כך שבלי תהליך של שיח והידברות, העבודה של פרופ' כשר שנעשתה עבור שר החינוך נפתלי בנט, תרד לטמיון.
אבל אולי אפשר לנצל את הזמן שהתפנה כדי לכתוב קוד אתי חדש שיהיה מיועד לפוליטיקאים. הסעיף הראשון צריך להיות: פוליטיקאי לא יגיב לפני שהוא למד את החומר. יעבוד?