איזה באסה להיות פלסטיני. אני כותבת את זה בכנות. בלי ציניות בכלל. החיים שלי כיהודייה בישראל טובים עשרות מונים מאלו של שכני הערבי החי בהר מולי. נכון, עדיף לו לחיות כאן מאשר בסוריה. ונכון, גם בירדן הפלסטינים הם מיעוט, אבל שם הם לא מעיזים להרים את הראש כמו כאן. ועדיין, איזה באסה להיות פלסטיני.
איזה באסה להיות פלסטיני ברצועת עזה. נכון, בניגוד לאחיך מההר אתה יכול לראות את הים ולשחות בו (דבר שייתכן שפלסטיני מבית לחם או ג'נין מעולם לא עשה). אבל מלבד זה החיים שם באמת איומים: צפיפות, מחסור במים, מחסור במזון ובתרופות, מחסור בעבודות - ולפיכך אין אופק ועתיד - ומשבר החשמל הנוכחי. אלו הופכים את החיים לגיהינום. כמו שאמרה פלסטינית אחת שהתראיינה לאוהד חמו בחדשות ערוץ 2: "איזה מין חיים אלו? אני לא מרגישה שאני חיה בכלל".
איזה באסה להיות קורבן. נקודת המוצא של הקורבן אומרת שמישהו אחר עשה או עושה לי משהו, ולכן אני סובל. הקורבן הוא תמיד פסיבי. לעולם הוא לא לוקח אחריות על חייו, ולכן לא יכול לשנות אותם. בתפיסת האני שלו אין לו כוח אל מול כל הרע בעולמו.
אבל העם בעזה הוא לא קורבן, הוא המחולל של חייו. עזתים יקרים, מה חשבתם? שאם תירו עשרות מרגמות ביום על בתי תושבי גוש קטיף זה יועיל לכם במשהו? איך רצח יכול להוביל מישהו למקום טוב? ומה חשבתם, שאם נעזוב ייטב לכם? באמת חשבתם ככה? ומה חשבתם, שאם תבחרו בחמאס שימשול בכם - ארגון טרור שלא מסתפק בכל גרגירי החול, עד האחרון שבהם שהותרנו לכם בעוזבנו, אלא רוצה הכל, מעכו ועד אילת, ושואף לחסל את הישות הציונית על יושביה, שמאמין במוטו "מלחמת הקודש היא דרכו, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיו" - זה יוביל אתכם לשגשוג ולשלום? ואל תגידו לי שהעזתים הם קורבנות של המנהיגים שלהם. אולי היום הם כן, אבל הם אלו שבחרו את מנהיגיהם בהמוניהם. בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006 נבחר חמאס ברוב גדול על פני אבו מאזן. 75 מושבים של נציגי חמאס אל מול 43 של פת"ח. זה לא קומץ, זה מסה. השבט אמר את דברו.
ומה חשבתם, שאם תבחרו במנהיגים שכל משנתם מושתתת על שנאה וביטול האחר זה יקדם אתכם? מה, ניו אייג' לא הגיע לעזה? אפילו לא הפשוט והבסיסי ביותר? מדינות מכל העולם רוצות לשתף פעולה איתנו, ולא כי אנחנו כל כך יפים, אלא כי זה כדאי להן. חוץ מזה, אנחנו הרבה יותר חזקים מכם, אז מה יוצא לכם מכל האנטי הזה? העיוורון רווי השנאה הזה מוביל אתכם למצב שבו אתם נמצאים היום.
# # #
גוש קטיף היה הצלחה כלכלית־ישראלית בקנה מידה בינלאומי. טכנולוגיות השקיה, דישון וחקלאות הייטק הביאו את חקלאי האזור לשגשוג בייצוא ירקות, פירות ופרחים בהיקף של 20 מיליון דולר בשנה. איך ייתכן שיש רעב בעזה כיום? אחרי שנים של הזנחת האזרחים, של הפניית הכספים לנשק, מנהרות ומשכורות לבכירים, עומד חמאס מול אוכלוסייה שנמאס לה. הקולות שעלו מעזה לאחרונה לא מאשימים את ישראל במצב, אלא את חמאס ואת אבו מאזן. "מה יש לי מישראל?", שאל אחד ממרואייניו של חמו בכתבה, "היא לא מאכילה אותי, לא משקה אותי, לא מושלת בי".
כשמשבר החשמל יביא לקטסטרופה אמיתית ברצועה, למגיפות בשל קריסת מערכת הביוב, המים והבריאות, אולי ישכילו העזתים לעשות לראשונה משהו בעד עצמם במקום נגדנו. כי האינסטינקט הפלסטיני, ואליו ינסה חמאס לנתב את הזעם, הוא לפעול נגד ישראל. אנחנו מכירים את התופעה הזאת, נתקלנו בה לאורך אלפיים השנים האחרונות: אם רע, זה בטח באשמת היהודים - אז בואו נטבח בהם. אבל אולי העזתים הבינו סוף־סוף, אחרי עמוד ענן, עופרת יצוקה וצוק איתן, שמאז האינתיפאדה הראשונה המצב שלהם רק מידרדר, ושאולי הגיע זמן לפניית פרסה עצבנית.
נכון, תמיד ישנו החשש שמיליון פלסטינים יצעדו לכיוון הגדר אם הכל יקרוס, אבל יש גם סיכוי קטן שלא. שהפלסטינים תושבי עזה כבר מבינים מי אשם במצבם והם יפנו את האצבע ואת הקנה לעברם ולא לעברנו. יש סיכוי קטן שרוחות השינוי מנשבות.
# # #
ובעוד יש סיכוי לשינוי בעזה, הסטודנטים הערבים בירושלים לא למדו דבר. לא היסטוריה, לא מדינאות, לא תזונה. הם ממשיכים לנשוך את היד שמאכילה אותם. בהפגנה שנערכה באוניברסיטה העברית בירושלים החזיקו הסטודנטים הערבים שלטים ודגלי אש"ף וצעקו: "בואו נדבר גלויות, ציונים אנחנו לא רוצים לראות!". מולם הפגינו חברי תא הסטודנטים של "אם תרצו" עם דגלי ישראל. דווקא התא הימני זומן לשימוע אצל דיקן הסטודנטים אודי שביט, שנזף בהם על כך שהפגינו בשעה שונה מזו שתואמה להם, ושהפגנתם לא תאמה את כללי התקנון. כשטענו הסטודנטים שלא ייתכן שהנפת דגל ישראל תיחשב פרובוקציה אבל קריאה לרצח יהודים ויודנריין של ישראל תיחשב "חופש הביטוי", טען הדיקן כי "זאת המהות של חופש הביטוי. אם כולם היו אומרים את אותו הדבר - לא היה צורך בחוק המגן על זכות זו". הוא הגדיל והוסיף: "ברור שאתם ('אם תרצו' - ק"א) עושים כל מה שאתם יכולים כדי להגביל את חופש הביטוי".
יש אבסורדים שבשביל לראות אותם ברור יותר צריך להפוך בין הצדדים המשתתפים. לכן איאלץ להשתמש במטבע השחוק ביותר בוויכוחים עם ימניים והוא "מה היה קורה אילו זה היה הפוך?". הבה נשער מה היה קורה אילו קבוצת ימין קיצוני הייתה עומדת עם דגלי כהנא וקוראת לנקות את הקמפוס מערבים. האם דיקן הסטודנטים היה מגן עליה בחירוף נפש כמו שהגן על זכותם של תומכי הטרור להפגין, או שמא היה מכנה זאת "הסתה" וקורא להכיל את "הקווים האדומים שדריסתם תביא אותנו לקצה של הדמוקרטיה", או שטות שמאלנית מתחסדת וצבועה אחרת?
אגב, איפה המשטרה בכל הסיפור הזה? אנחנו יודעים שהיא יכולה להתערב באירועים הרבה יותר מינוריים מאלו, זה רק עניין של החלטה. והפרקליטות, איפה? זו שידעה יפה מאוד להגיש השבוע כתב אישום נגד יוסף אליצור שכתב מאמרים הקוראים לפגוע בערבים אחרי רצח אביתר בורובסקי? אליצור פרסם את מאמריו באתר הקול היהודי, דבר המצריך מבחינת הפרקליטות מאמץ מסוים ויציאה מאזור הנוחות המיידי שלה, בניגוד לשבילי הקמפוס של האוניברסיטה העברית.